תורת האדם מז

לקברו בחייו. שנאמר ויקברו אותו בגבול נחלתו אשר מצפון להר געש. מלמד שנתגעש עליהם ההר לקברן. מפני שנתעצלו בהספדו של יהושע. שאין כתוב ויבכו אותו בני ישראל כמו שכתוב במשה רבינו ואהרן ע"ה. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר"י כל המתעצל בהפסדו של חכם אינו מאריך ימים מדה כנגד מדה. אגרא דהספדא דלויי. פי' נשיאת קול בהפסד על החכמים והכשרים. כדאמרינן אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא. ולענין אשה תנן (כתובות דמ"ו:

) אפילו עני שבישראל לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננות. ובאבל (פי"ד) מקום שמספידין הוא מספיד על אשתו. אם לא רצה בעלה בא אביה וקוברה ומוציאין ממנו בעל כרחו. פי' אבל מקום שאין מספידין בשכר אלא בחנם בקרובות של מת אין מוציאין ממנו. (ברכות די"ט) ת"ר העם העוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין את שמע. אין המת מוטל לפניהם הם יושבין וקורין והוא יושב ודומם. הן עומדים ומתפללין והוא עומד ומצדיק עליו את הדין. ואומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתגדור את פרצותינו ופרצות כל עמך ישראל ברחמים. ירושלמי תני ההספד וכל העוסקים בהספד מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה. מעשה היה והפסיקו רבותינו לק"ש ולתפלה. והא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור. מתניתין ביום הראשון ומה דתני תנא ביום השני. שמעינן השתא דקודם קבורה בפני המת נשמטין כל אחד וקורין ק"ש ואין מתפללין. בזמן שאין ההספד בפני המת קורין ומתפללין. ולאחר קבורה אין מפסיקין השורה לא לק"ש ולא לתפלה. אבל ההספד מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה מתניתין (מ"ק דכ"ח:

) נשים במועד מענות ולא מטפחות. ר' ישמעאל אומר הסמוכות למטה מטפחות. בראשי חדשים בחנוכה ופורים מענות ומטפחות. בזה ובזה לא מקוננות נקבר המת לא מענות ולא מטפחות. איזהו עינוי שכולן עונות כאחת. קינה אחת מקוננת וכולן עונות אחריה שנאמר ולמדנה את בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה. (שם דכ"ז:

) אמר רבה בר רב הונא אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים אלא מענות ומקוננות כדרכן בחול וה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא. איני והא רב כהנא אספדיה לרב זביד בפום נהרא התם כיון דיום שמועה הוה כפניו דמי. ואמר רב נטרונאי שמועת נשיא ממקום המרוחק הרבה כך מנהג. הנשיא שמת. וכן בני ת"ח שמתו בין גדולים בין קטנים. בניסן או באייר וסיון ותמוז ואב ואלול מספידין אותו. ובישיבה של אלול ובישיבה של אדר. ושם ההספד השני אשכבתא כדאמרינן באשכבתיה דרבי. ושוב אין רשות להספידו שעבר עליו יותר משנה ואמרו חכמים אין המת משתכח מן הלב עד י"ב חודש. ואם נפטר בניסן ויש בשנה שני אדרין מספידין אותו ומשכיבים אותו בישיבה של אלול. שאי אפשר להשכיבו בישיבה של אדר שני מפני שעוברין עליו שנים עשר חודש ואין מנהג ואין דרך ארץ להזכיר המת לאחר י"ב חודש. לפיכך מקום מרחוק כמו אספמיא ופרנצ"א. וכל שאין מגעת שמועה אלא לאחר י"ב חודש פטורים מלהספיד ומלהבטיל בתי כנסיות ובתי מדרשות ולעשות אפילו יום שמועה:

בפרקי רבי אליעזר. ויקונן ירמיהו על יאשיהו. רבי מאיר אומר השרים אלו הלוים שהן עומדים על הדוכן בשיר והשרות אלו נשיהם. רבי שמעון אומר לא על הלוים ולא על נשיהם בלבד אמרו אלא על הנשים החכמות שנאמר כה אמר ה' התבוננו וקראו למקוננות כו'. מכאן התקינו חכמים שיהו עושין כן לכל זקני ישראל וגדוליהם שנאמר ויתנם לחק על ישראל. אמר עולא הספד על הלב וכן הוא אומר על שדי סופדים. טפוח ביד, קלוס ברגל. ואסור לאפלוגי בהספדא ביקרא דשכבי טפי ממאי דחזי ליה אלא משבחים אותו לפי כבודו ויותר מכן כדרך המשבחים ולא בהפלגה יותר מדאי. ואי לאו בר הכי הוא מספידין אותו כנשי דשכנציב דאמרן מותא כמותא ומרעא חביליא. פירוש כמות העשיר כן מות העני אבל החולי הוא הצער והאבל. ואומרות כן לפי שמת ביסורים ואינו ראוי להספד אחר. ותניא באבל (פ"ג) אין מוסיפין בתחלה אבל מוסיפין על העיקר. פירוש אין מספידין בכבוד מי שאינו ראוי לכך בשעת ההספד. אבל אם היה ראוי לכבוד מועט