תורת האדם מה

אימור דפטר ר"ש מחיוב חטאת איסורא דרבנן מיהא איכא. א"ל האלהים עיילת ביה את אפילו לר' יהודה מי קאמינא לרה"ר לכרמלית קאמינא גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה. פי' הא דשרא רב נחמן איסורא כרמלית שרי להו אבל איסור טלטול לא שרא להו אלא ע"י ככר או תינוק. כדאמרינן בפ' במה מדליקין (ד"ל) שאפילו דוד מלך ישראל מת ומוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. וטעמא דמילתא שלא התירו אצל כבוד הבריות אלא איסור שאין לו תקנה כגון הוצאת הכרמלית אבל טלטול שאפשר לתקן ע"י ככר או תינוק לא התירו בו אלא על ידיהן. והוא שמוטל בחמה, דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד משום כבודו. וזהו דעת ר"ש ורובי המפרשים ז"ל. ולי נראה שלא אמרו ככר או תינוק אלא במטלטל המת ברשות היחיד מחמה לצל, אבל במקום שצריך להוציאו לכרמלית כשם שהתירו הוצאתו אף על פי שיש בה משום שבות כך התירו לטלטלו. שאינו בדין להוסיף בהוצאה, אם המת מותר בהוצאה משום כבודו ככר ותינוק האיך הותרו להוציאן והן אינן טפלים למת כמטה ואין מסייעין בהוצאה כלל ועוד הוצאה דככר קרובה לבא לידי איסור תורה יותר מהוצאת המת דאפילו מוציאו לקברו מלאכה שאצ"ל היא. הילכך מותר להוציאו בפני עצמו ולא שיוציאוהו ע"י שום דבר אחר וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק נוטל (דקי"ב:

) פעם אחת שכחו דסקיא מלאה מעות בסטרטיא. ואמרינן הניחו עליה ככר או תינוק וטלטלוה. אומר אני דהתם במחיצה של בני אדם טלטלוה. שאלו בפחות פחות מארבע אמות אסור הוא. ואם היה מותר כן לא היו מוסיפין בו הולכת הככר פחות פחות מד"א כדפרישית. ואיכא למידק אשמעתין לר"ש דאמר הוצאת מת אפילו לרה"ר איסורא דרבנן הוא במוטל בחמה יהא מותר להוציאו אפילו לרה"ר דומיא דכרמלית לר' יהודה. ועוד קשיא לן לר"ש כיון דלר"ה איסורא דרבנן הוא לכרמלית יהא מותר לכתחלה אפילו בלא כבודו דהא אמרינן בפרק יציאות השבת (די"א:

) גבי לא יעמוד אדם בר"ה וישתה ברה"י. איבעיא להו לכרמלית מהו אמר אביי היא היא. רבא אמר היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה. אלמא כל מלתא דמדאורייתא שרי ברשות הרבים לכרמלית מותר לכתחלה לכל אדם. ויש לומר שהכרמלית עשאוהו מדבריהם כרשות הרבים ולא התירו בו אלא משום כבוד הבריות. אבל כשהתיר רבא לעומד ברה"י לשתות בכרמלית מפני שאינו עושה מלאכה כלל ואינה אסורה בשום מקום. וכן התיר ברה"ר יציאת החייט במחט התחובה לו בבגדו וכיוצא בו סמוך לחשיכה שאין גוזרין שמא ישכח ויוציא. כיון שהוצאתו בשבת עצמה אינה אלא משום שבות. כללו של דבר הגזירות שאין בהם מעשה כלל התיר, הא במוציא ממש לכרמלית דברים שהוצאתן לר"ה משום שבות אסור. שלא מצינו היתר להוציא פחות מכשיעור לכרמלית. וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה אלא עשאו הכרמלית כרה"ר למלאכות אפילו לדבריהם. אלא שלא עשאוהו כרשות הרבים לגזירת שמא יעשה. ולענין הוצאת מת המוטל בחמה לרשות הרבים שהזכרנו י"ל שהוא מותר על ידי תינוק. ורנב"י דשרא לכרמלית משום מעשה שהיה לכרמלית היה. ואמר דאפילו כרבי יהודה אורי. הא אלו הן צריכין להוציאו לרה"ר היו מתירין כדברי ר"ש שגדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה של דבריהם. ודוקא ע"י תינוק כדברי רש"י ז"ל. אבל ע"י ככר אסור דהא ככר אינו טפל למת. ולא דמי למת במטה לפי שאינו מסייע בהוצאה ואיכא איסורא דאורייתא בככר. ומדברי רבינו חננאל נראה. שהוא ז"ל אוסר והטעם שלא התיר כבוד הבריות הזה אלא דבר שעיקרו מד"ס כגון כרמלית הא רה"ר לא. ואע"פ שהתירו כלאים דרבנן וטומאה דרבנן בכהן משום כבוד הבריות כדאיתא פרק מי שמתו (די"ט:

) בכאן אסרוה. דמי מפיס במלאכה שלו אם הוא צריך לגופה אם לאו. שאפילו בהוצאת מת משכחת לה לגופה כמו שאמרו בירושלמי בארמי שהוציאו לכלבו. וכ"ש שכיון שהטלטול צריך לככר או לתינוק חוששין לו שמא בככר הוציאוהו דאית ביה חיובא דאורייתא. והרואה אותו מוציא לר"ה אומר הותרה שבות דאית ביה חיובא דאורייתא. וכש"כ בשאר מלאכות