תורת האדם מד

שבעת ימי המשתה ברישא. לא נקיט מנין שלשים אלא משבעת ימי אבילות. ולא דמי לקוברו ברגל שעולה למנין שלשים ואינו מונה שבעה אלא לאחר הרגל כדבעינן למימר קמן, דהתם משום דנהגא מצות שלשים ברגל הוא. אבל שבעת ימי חופה מותר הוא בגיהוץ ותספורת משום מלך ביפיו תחזינה עיניך. הלכך לא סלקי' ליה כלל:

ומנא הא מלתא דאמור רבנן חופה ברגל. כדתניא (מ"ק ד"ז:

) וביום הראות בו. יש יום שאתה רואה ויש יום שאין אתה רואה. מכאן אמרו חתן שנראה בו נגע נותנין לו כל שבעת ימי המשתה לו ולאצטליתו ולכסותו. וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל. (כתובות ד"ד:

) אמר מר הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. מסייע ליה לר' יוחנן דאמר אע"פ שאמרו אין אבילות במועד אבל דברים שבצינעא נוהג. ובעינן למכתבה קמן:

מ"ק (דכ"ז:

) אמר רב יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשית מלאכה רב המנונא איקלע לחד מתא שמע קל שיפורא דשכבא. חזא להנך אינשי דקא עבדין עבידתא אמר בשמתא ליהוו הנך אינשי לאו שיכבא איכא במתא. אמרי ליה חבוראתה איכא כלומר העיר חלוקה לחבורות אלו עסוקין בצרכי מתים שבת אחת ואלו עסוקין שבת אחרת. אמר להו אי הכי שרי להו. כתב הרב ר' יצחק בן גיאות בפסוקות גדולות אוקמוהו במת מצוה שאין לו קוברין. ולא היא דשמעתא סתמא אמרה. ועוד דרב המנונא דשמתינהו כי שמע שיפורא. אטו מיבריר ליה דמת מצוה הוא דלישמתינהו. אלא במת בעלמא הוה מעשה. ומכאן אני אומר שכל מי שרואה את המת ואינו מלוהו עד שיהיה שם כל צרכו בר נידוי הוא. ואין שואלים שלום זה את זה והמת בעיר. בד"א בכפר קטן אבל בעיר גדולה שואלין. בשואל אדם (דקנ"א) מתניתין עושין כל צרכי המת בשבת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר. ושומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול בשביל שימתין. וקושרין את הלחי מתחתיו לא שיעלה אלא שלא יוסיף. תנו רבנן מביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין על כרסו כדי שלא תפוח. ופוקקין את נקביו כדי שלא תכנס בהן הרוח. ואף שלמה אמר בחכמתו עד אשר לא ירתק חבל הכסף זהו חוט השדרה:

בפרק כירה (דמ"ג) אתמר מת המוטל בחמה. אמר רב יהודה אמר שמואל הופכו ממטה למטה. ורב חנניא בר שלמי' משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו היכא דאיכא ככר או תינוק דכ"ע ל"פ דמותר כי פליגי דליכא מר סבר טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ומ"ס טלטול מן הצד שמיה טלטול. לימא כתנאי אין מצילין את המת מפני הדליקה. אמר ר' יהודה בן לקיש שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה היכי דמי אי דאיכא ככר או תינוק מ"ט דת"ק דאסר ואי דליכא ככר או תינוק מ"ט דר"י בן לקיש, אלא לאו בטלטול מן הצד פליגי לא דכ"ע שמיה טלטול והיינו טעמא דר"י בן לקיש מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה טלטול דרבנן אתי לידי כיבוי דאורייתא אמר רב יהודה בר שילא אמר ר' יוחנן הלכה כר"י בן לקיש במת והלכתא כרב דאמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. ואי ליכא ככר או תינוק אין מטלטלין אותו אפילו ממטה למטה. דטלטול מן הצד במת אסור. חדא דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ועוד דהא מסקינן בגמרא כותיה דכ"ע טלטול מה"צ שמיה טלטול. ות"ק אין מצילין אפילו על ידי טלטול מן הצד קאמר. ור"י בן לקיש לא פליג אלא בדליקה ור' יוחנן נמי דפסק כריב"ל במת הכא ס"ל כרב משום דאדם בהול על מתו. ולאו התירא דטלטול מה"צ אתא לאשמעינן הכא הילכך הילכתא כרב דמוקים ליה בגמ' לדברי הכל. וכן פסק רבינו הגדול בהלכות כרב. ולענין דליקה ריב"ל אפילו טלטול גמור שרי דלא ליתי לידי כיבוי והילכתא כוותיה. וכן פירש ר"ש. אבל דברי רבינו יצחק אלפסי ז"ל מטין שלא התיר ריב"ל אלא טלטול מן הצד ואין הענין מחוור כן:

בפרק המצניע (דצ"ד:

) ההוא שכבא דהוה בדרוקרת. שרא להו רב נחמן בר יצחק לאפוקי לכרמלית. א"ל ר' יוחנן אחוה דמר ברי' דרבנא לרב נחמן בר, יצחק. כמאן כר' שמעון דאמר המוציא את המת במטה פטור דמלאכה שא"צ לגופה היא.