תורת האדם מג

המטה דהא אמרינן לאו קילותא היא. ועוד ודאי דהתם בחול הוא דאכתי לא חל עליה שמחה דחופה כשמת אביו. ולא אתי עשה דיחיד דהשתא ודחי עשה דמעיקרא. ואם תאמר שחלה עליו שמחה כשהכניסוהו לחופה. הא מימר קאמר דאפילו בשבת אסור בתשמיש המטה כתנא קמא. ההיא לא קשיא מידי. דהכי אמרינן אבילות דהכא בעידנא דאכתי לא חלה עליה אבילות. הוא דאקילו ביה רבנן ואע"פ שבמקום אחר אסרו עליו לשמש כדי שיהא מפקח על עסקי קבורתו כאן התירו, אבל משחלה עליו אבילות לא אקילו בה. ומשום קילותא דקמי סתימת גולל לא אתי לזלזולי באבילות דעיקר שבעה. דלעולם ימי אבילות מסתימת גולל ואילך חמורים הן ממי שמתו מוטל לפניו בכל דיניהם ומקילתא לחמירתא לא גמרי אינשי:

והרב רבי יצחק בן גיאות ז"ל כתב. לא שנא גזירת שבעה ולא שנא גזירת שלשים מותרין בין מיתה לקבורה. מדאמרינן מאי קילותא. אי נימא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש התם משום דאכתי לא חייל עליה אבילות, רשאי בתספורת וברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה ובשאר גזירות שבעה. עד כאן דבריו. ובודאי דברי שגגה הם דהא תנא קמא אסר אפילו בשבת וקא סלקא דעתין בגמרא משום דיש אבילות בשבת. ודחינן התם משום דמתו מוטל לפניו הוא שהחמירו עליו שלא יקל ראשו בכך. אלמא בחול לית דינא ולית דיינא דאסור. והתם נמי קתני בועל בעילת מצוה ופירש. דאלמא אסור לבעול בעילה שניה. ועוד אדרבה אלמלא שידעו בגמרא דמי שמתו מוטל לפניו אסור בתשמיש המטה. לא היו מעלים על דעתם כלל להקשות מאי קילותא אי לימא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש. ותמה על עצמך בבשר ויין אסרוהו ולעשות כל צרכו מפני אנינותו כדי שיפקח על עסקי המת. קל וחומר לתשמיש המטה שאפילו קל שבקלים אינו עושה כן. אלא כדפרישית עיקר. וכן דעת רבינו הגדול ז"ל:

באבל רבתי (פי"א) תניא אבל כל זמן שמתו מוטל לפניו אינו ישן לא על גבי מטה זקופה ולא על גבי מטה כפויה. פי' אלא ישן ע"ג קרקע. וכדאמרינן אינו מסב. (ברכות י"ח) תנו רבנן המשמר את המת אע"פ שאינו מתו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. ואם היו שנים זה משמר וזה קורא. בפרק בתולה נשאת (ד"ג:

) תניא הרי שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג. ומת אביו של חתן או אמה של כלה. מכניסין את המת לחדר ואת החתן והכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות. וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה שלשים יום. ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא דטרח להו. אבל איפכא כגון דמתה אמו של חתן או אביה של כלה לא. אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא לא שנו אלא שנתן מים על גבי בשר אבל לא נתן מים ע"ג בשר מזדבן. אמר רבא ובכרך אע"פ שנתן מים ע"ג בשר מזדבן אמר רב פפא ובכפר אע"פ שלא נתן מים על גבי בשר לא מזדבן. ושמעינן מינה דכל היכא דאית ליה פסידא מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה. וכיון שחלה חופתו הוי ליה כרגל לדידיה ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות. והיכא דאפשר ולית ליה פסידא. קוברין את המת תחלה ונוהג שבעת ימי אבילות. ואח"כ מכניסין את החתן ואת הכלה לחופה ונוהג שבעת ימי המשתה מיד ולא מאחרינן ליה שלשים כשאר נישואין. כיון דטריח ליה וקאי עלויה דמילתא ובעל הלכות כתב בשאר קרובים מכניסין את המת לחדר והחתן והכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש. ונוהג שבעת ימי אבילות ואח"כ נוהג שבעת ימי המשתה. וכן כתב הרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל. גם זו טעות היא. שלא אמרו בועל בע"מ אלא להתחיל בז' ימי המשתה כדי שיחול עליו שמחת רגל שלו וידחה אבילות דלאחר קבורה מקמי רגל דמעיקרא. הא כל מקום שנוהג אבילות ברישא אינו נכנס לחופה ואינו בועל שלא יפסיק בחופתו. כל שכן לדברינו דאסרנו תשמיש המטה למי שמתו מוטל לפניו. והיכא דנוהג