תורת האדם מב

לרבים אוכל בשר ושותה יין. נמסר לכתפים כמו שנמסר לרבים. ומשמע אע"פ שלא יצא מפתח ביתו עדיין. דאי בשיצא מפתח ביתו וחלה עליו אבילות לא היה לו להזכיר אכילת בשר ושתית יין. אלא לומר שחייב בכפיית המטה וחלה עליו אבילות. ופשיטא דאבל מותר בבשר ויין ועיקר תנחומי אבלים ביין כדכתיב תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. ועוד מה היה לנו להזכיר מסירה לרבים או לכתפים. כי אם יצא מפתח ביתו. וכמו שזה מותר בבשר ויין. וכל שכן מי שהוא בבית האסורים ואינו יכול לעסוק בו. וכעין חתן אחר ארבעה לילות שחייב בק"ש אע"פ שלא עשה מעשה. יש לומר גם כאן. כיון שהקרובים מסיחין את לבם מעסק הקבורה כל כך על ידי אונס זה. ואפילו יחשבו כאוננים ליאסר בקדשים ומעשר שני אפילו יהיה שם אונס כזה. אף על פי כן אין לאסרם בבשר ויין, שהרי ביום מיתה מותרין בבשר ויין לאחר הקבורה. אף על פי שאסורין בקדשים ומעשר שני כל היום לכולי עלמא מן התורה מטעם אנינות אפילו לא נטמאו בקבורתו. ובבנות החסיד הנתפש הנשואות אפשר עוד להקל מטעם אחר, שהרי אין מוטל על הבנות הנשואות לקברו כיון שיש לו בנים יורשין. ואפילו לגבי כבוד האב מחיים אמרי' אין ספוק בידם לעשות לפי שרשות האחרים עליהם. וכדאי הם דברים הללו לסמוך עליהם בשעת הדחק ואפי' שלא בשעת הדחק ראוי לסמוך בהן, עד כאן דברי הרב הגדול ז"ל:

ויש שסוברין במי שמתו מוטל לפניו ביום טוב. כיון דאפשר בעממין מוטל עליו לקברו הוא ואינו דומה לשבת הילכך אסור בבשר ויין ופטור מכל המצות האמורות בתורה וכן נראה מן הירושלמי שהזכיר הרב ז"ל והוא שאמרו שם תניא אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו. פי' לקרות קריאת שמע ולעסוק במצות. ושאלו למה מפני כבודו של מת או מפני שאין לו מי שישא את משואו. מאי נפיק מביניהון. היה לו מי שישא את משואו אין תימר מפני כבודו של מת אסור. ואין תימר מפני שאין לו מי שישא את משואו הרי יש לו שישא את משואו, אתינן למיפשט בעיין. והא תני פטור מתקיעת שופר. אית לך מימר בחול לא בי"ט. אלמא אע"פ שהוא אינו נושא את משואו. שהרי עממין קוברין אסור מפני כבודו כיון דמוטל הוא ליקבר עכשיו. ומפרקינן אמר רבי חנינא מכיון שהוא זקוק לו להביא לו ארון ותכריכין. כדתנן תמן מחשיכין על התחום להביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות כמו שהוא נושא משואו. פירוש מייתי לה משבת קל וחומר ליום טוב שמותר להתעסק בו בדבור ולעבור עליו משום שבות. והילכך כיון שקוברין אותו והוא מתעסק עמהן נושא משואו הוא. ומיהו בשבת כיון שאין קוברין אותו בשבת. אף על פי שמותר להחשיך עליו חייב במצות. וזה שלא כדברי הרב ז"ל, שהרי שם בירושלמי שנויה ברייתא זו בשבת מסב ואוכל כדאיתא בגמרין. מכל מקום למדנו בי"ק שהוא פטור מן המצות. והוא הדין שאסור באכילת בשר. ואין צריך לומר בי"ט שני שהוא עצמו קובר. ולענין תשמיש המטה במי שמתו מוטל לפניו בשבת פסקו בהלכות הלכה כתנא קמא דאסור. וליתיה לדרבן שמעון בן גמליאל. וקשה לי דהא קיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל. ויש לומר מתו מוטל לפניו אינו בכלל. דהחמירו בכבודו של מת בפניו. ובירושלמי פסקו הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ואין אנו משגיחין ביה. שאלו היו סבורין בגמרא שלנו כרבן שמעון בן גמליאל היו פוסקין כן. וכל מקום שלא פסק כדברי היחיד אין הלכה כמותו. וכן נהגו הגאונים ובעלי הלכות בכל מקום. ואי קשיא הא דאמר בכתובות (ד"ד) גבי מת אביו של חתן או אמה של כלה. מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות. וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. דאסורה להתיחד עמו. מה שאין כן באבילות דעלמא. מאי טעמא אבילות דעלמא חמירא ליה. אבילות דהכא כיון דאקילו ביה רבנן קילא ליה. והוינן בה מאי קילותא אילימא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש. התם משום דאכתי לא חייל עליה אבילות. אי לרבי אליעזר עד שיצא מפתח ביתו אי לרבי יהושע עד שיסתום הגולל. אלמא מי שמתו מוטל לפניו אפילו בחול מותר בתשמיש