תורת האדם מא

המזון שלא תאמר כיון שאינו יכול לברך לעצמו. יהא כבור דחכם מברך ובור יוצא ואין מזמנין עליו לחשבו במנין שלשה לזימון וכולהו גווני דברכה קתני. והוא הדין להמוציא שאינו מברך. והכל בכלל הברכה בין לפני המזון בין לאחר המזון:

גירסת ירושלמי. ואם אינו יכול לעשות מחיצה הופך פניו כנגד הכותל ואוכל. ואינו לא מסב ואוכל ולא אוכל כל צרכו ולא שותה כל צרכו. ולא אוכל בשר ולא שותה יין. ואין מזמנין עליו. ואם בירך אין עונין אחריו אמן. ואחרים שברכו אין עונה אחריהם אמן. פי' וזהו ואין מברכין עליו דקתני בדידן במה דברים אמורים בחול. אבל בשבת מסב ואוכל ושותה כל צרכו. אוכל בשר ושותה יין ומזמנין עליו. ואם בירך עונין אחריו אמן. ואחרים שברכו עונה אחריהן אמן. אמר ר' שמעון הואיל והתרת לו את אלו. התרת לו כל שאר מצותיה של תורה. אם חיי שעה התרת לו חיי עולם לא כל שכן. ר' יהודה בן פזי בשם ר' יהושע בן לוי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין. נמסר לכתפים כמו שנמסר לרבים. פירוש נמסר לרבים ולכתפים. שהיו חבורות בעיר מזומנין על הקבורה. וכשהשלים האבל צרכי הוצאתו מוסרים אותו לאותן חבורות על מנת שיוציאוהו לבית הקברות כשירצו. ומשעה שנמסר להם המת אינו מוטל על האבל אלא על אותן הכתפים. הילכך אוכל בבית אחר ואוכל בשר ושותה יין מעתה. אף על פי שהמת בבית. כד דמך רבי יוסא קבל רבי חייא בר אבא אבלויי. ואכלון בשר ואשקתון חמרי עד כאן בירושלמי. וכתב הרב הגדול ר' יצחק הצרפתי הידוע בעל התוספות ז"ל. כשנפטרה אמי מ"כ הודיעו לרבינו יעקב אחיה ז"ל שהיה דר במקום קרוב משם. ואכל בשר ושתה יין קודם קבורתה. ואמר לנו הטעם כי מאחר שיש לה בעל חייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין כיון שאין קבורתה מוטלת עליו כדרך הירושלמי. ואיני יודע אם היה רבינו מיקל בכך אם היה עמנו בעיר ממש. ונשאל הרב ז"ל על אדם גדול שבדורו שתפסו שלטון ומת בתפיסה ולא נתנו לקבורה והיה מעכבו בתפיסה כדי לגבות עליו ממון הרבה יותר ממה שהיד משגת. ואפילו היה ספק בידם לעשות אסור לפדותו באותו ממון מפני תיקון העולם. והשיב ז"ל יש לומר דלא קרינא בהו מי שמתו מוטל לפניו לאסרם בבשר ויין הואיל ואינו מוטל על הקרובים לקברו עד יערה עליהם רוח ממרום. ואעפ"כ אין אני מדמה דינו לנתיאשו מקבורתו לענין שיחול עליהם אבילות מעתה כיון שלא נתיאשו לגמרי כהרוגי ביתר. כי שם נראה לי שמשעה שנתיאשו מלקברם חלה עליהם אבילות. וכן בדביתהו דר' אליעזר ברבי שמעון. כיון שלא היה עומד לקבורה חלה עלי' אבלו תמיד. אבל כאן אף על פי שאין יכולין לעסוק בקבורתו לפי שאינו ברשותן ואין יכולין להצילו מיד הארמיים שהוא ברשותן. אין מתיאשין לגמרי כהרוגי ביתר ועל כן לא תחול עליהם אבילות עדיין. ואף על פי שאין אבילות חלה עלייהו לפי שלא נתיאשו לא קרינא בהו מי שמתו מוטל לפניו כיון שאינו ברשותן ואין יכולין לעסוק בצרכי קבורתו ועוד שאין יודעים אם יבא לידם לקברו ומתי יבא לידם. ואפילו מי שאוסר מתשמיש המטה למי שמתו מוטל לפניו בשבת יש לומר שנתירנו בכאן אפילו בחול. כי שם מוטל עליו לקברו אחר השבת מיד בודאי. מה שאין כן כאן. ועוד שגם בשבת עצמו מוטל עליו לשומרו ולדבר ולפקח בעסקי קבורתו כדמשמע בירושלמי בפרק מי שמתו דקאמר מטעם שזקוק לו אפילו בשבת להביא לו ארון ותכריכין כדתנן מחשיכין על התחום וכו'. מטעם זה יש לפטרו מתקיעת שופר בי"ט כאלו הוא נושא משאו, כלומר כאלו מוטל עתה עליהם עסק קבורתו. אבל מ"מ כאן שאין מוטל עתה עליהם לעשות לו כלום. שכבר יגעו בין הם בין אחרים ולא הועילו מתוך כך נמנעין מלעסוק בו שאין יודעין מה לעשות יותר ומקוים לישועתו של מקום. והירושלמי שהזכרנו חולק על הגמרא שלנו בזה שמחייבו בשבת וגם בי"ט בכל המצות. וכל שכן מי שהוא בבית האסורים ואי אפשר לו לעסוק בו כלל. כמדומה דבר פשוט דלא קרינא ביה מי שמתו מוטל לפניו ליאסר בבשר ויין ולהפטר מן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה לפי שאי אפשר כלל לעסוק בו. שהרי אפילו מי שנמסר לרבים לקברו אמרינן בירושלמי נמסר