תורת האדם לט

קרובה במועד ולאחר המועד תעשה רחוקה. מצינו בתשובות הגאונים כיון דאינו נוהג שבעה ושלשים אינו קורע. ותלו לה מדאמרינן בגמרא קריעה בלא שבעה מי איכא. וכך מצאו עוד לרבינו האי. ואין עניות דעתנו מסכמת לדבריהם. לפי שהשמועה הזו קרובה היא. וראוי לנהוג עלי' שבעה ושלשים. אלא שהרגל מבטל לפי שאינו ראוי לאבילות אבל ראוי הוא לקריעה. הלכך קורע בשעת שמועה. דשעת חימום הוא. ולא אמרו בגמרא דליכא קריעה בלא שבעה. אלא בשמועה רחוקה. כלומר דכשם שהקלו עליו שאינו נוהג שבעה מפני שהוא אבילות שנה כך נקל עליו שלא יהא קורע. אבל קרובה היא והרגל מפסיק מה שראוי להפסיק ונוהג מה שראוי לנהוג כשאר אבלים. ובעל הלכות כתב אפילו בשמועה קרובה אסור לקרוע במועד. וכך השיב רב נטרונאי. נשתבש זה אצל הגאונים. דשמועה קרובה כמי שמתו מוטל לפניו וקוברו במועד היא. ותנן בהדיא בקרובים של מת קורעים בפרק ר' אליעזר (דק"ה:

) תניא הקורע בחמתו ובאבלו על מת אע"פ שחלל את השבת יצא ידי קריעה. ומקשי' עלה (בירושלמי פי"ג דשבת) בעון קומי ר' יוסי. לא כן א"ר יוחנן בשם ר' שמעון בן יוצדק. מצה גזולה אין אדם יוצא בה י"ח בפסח. פי' משום דהוה מצוה הבאה בעבירה אף קריעה זו שקרע בשבת מצוה הבאה בעבירה היא. ופריק אמר לון תמן גופא עבירה, ברם הכא הוא עבר עבירה, כך אנו אומרים הוציא מצה מרה"י לרה"ר יוצא בה ידי חובתו בפסח, ושמעינן מינה שאם קרע בחלוק הגזול, אינו יוצא ידי קריעה. ואין קורעין בי"ט שני של גליות, אפילו קרוביו של מת. והרב ר' אשר בר משולם ז"ל כתב וקורעין על שמועות הרעות, ועל ברכת השם, ועל ס"ת שנשרף, ועל ערי יהודה, ועל המקדש, ועל ירושלים, וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלים, מנ"ל דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים וגם כל האנשים אשר אתו ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב, שאול זה נשיא, יהונתן בנו זה ב"ד, על עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב אלו שמועות הרעות, א"ל רב בר שבא לרב כהנא אימא עד דאיכא כולהו, א"ל על על הפסיק הענין, ומקשינן אשמועות רעות מי קרעינן, והא אמרו לי' לשמואל קטל שבור מלכא תליסר אלפי יהודאי במגיזת דקסרי, ולא קרע, ומפרקינן ליה לא אמרו אלא ברוב צבור, וכמעשה שהיה, פי' שהיו רוב ישראל שם ונפלו בחרב אויביהם, ואע"פ שלא מתו אלא מיעוט. ברכת השם מנ"ל, דכתיב ויבא אליקים אשר על הבית:

ת"ר (מ"ק דכ"ו) אחד השומע, ואחד השומע מפי השומע, חייבין לקרוע, והעדים אין חייבין לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו, דכתיב ויהי כשמוע המלך את דבריהם ויקרע את בגדיו, המלך קרע והם לא קרעו. פירוש ששמע מפי השומע כגון ששמע מאחד שהעיד אני שמעתי איש פלוני בירך את השם בפירוש, שאלו במספר דברים ממש אצ"ל, ומפורש בירושלמי לענין העדים ששנינו בהם, אמור מה ששמעת בפירוש, ואמרינן ליה גדף, אלא אותו השם שאמרתי בפניכם קלל ובו קלל, כלומר מזכיר שם בן ד' אותיות, ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו, כלומר יכה יוסי את יוסי, ועוד אמרו בירושלמי ר' חייא אמר ר' יוסי מקשי תמן תנינן הכרוז יוצא מלפניו איש פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית וכו', כלומר וכיון שאמרנו שומע מפי שומע חייב לקרוע, אפילו שאין השני מוסיף גדוף מפיו, אף השומעים הכרוז אומר איש פלוני חרף וגדף, למה אין הכל קורעין, שהרי יודעין שעל הזכרת השם שהזכיר וגדף הוא נסקל, ופריק שמענו מפי שומע, ושומע מפי שומע צריך לקרוע בתמיה, כלומר לא אמרו אלא בשומע מפי העד ששמע הגידוף ממש, ושמעינן מהני שכל השומע סתם מפי עדים פלוני קלל בשם זה קורע, וכן השומע מפי העד פלוני קלל בשם המיוחד או בכנוי הראוי לקרוע קורע עליו, והשומע שלא מפי עדים אינו קורע. סנהדרין (ד"ס) אמר רב יהודה אמר שמואל השומע אזכרה מפי הארמי