תורת האדם לח

שבצנעא ברגל. והלא לדברי האומר אין אבילות בשבת וכ"ש ברגל. לא נהג כלום. ונמצא שמנה בהפסקה. ועוד דלדברי הכל מ"מ פסק אבילתות הוא. שאם לא תאמר כן נמצא שנוהג אבילות יותר משבעה. ולא מצינו גזירות הללו נוהגת יותר משבעה. וקרוב היה לומר. שכיון שחלה עליו אבלו ונהג בו אע"פ שבטל מקצת הימים בשוגג עולין לו ואין תשלומין לאבילות. ודבר זה צריך תלמוד. תנא (מ"ק דכ"ד) כל שבעה קרעו לפניו. ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע. ובשבת קרעו לאחוריו. ואם בא להחליף מחליף וקורע ואוקימנא לכבוד אביו ואמו. אבל לשאר קרובים מחליף ואינו קורע. ירושלמי הרי שהיה מחליף בגדים כל שבעה חייב לקרוע. ר' חייא רבה ור' חמא אבוה דר' הושעיא תרויהון אמרין כלם אסורין באחוי. בר קפרא אמר אין לך איסור באחוי אלא הראשון בלבד. אמר ר' חנינא פליגא אחרינא ביניהון. למ"ד שניהם אסורים באחוי. אינו עושה שאר הימים תוספת ואפילו יש עליו כמה בגדים חייב לקרוע את כלם, ומ"ד אין אסור באחוי אלא הראשון בלבד עושה שאר הימים תוספת, ואפילו יש עליו כמה בגדים אינו קורע אלא העליון בלבד. וכיון דאשכחן לרבואתא דפסקי בפלוגתא דגמרא דילן דאותן קרעין אין מתאחין. ש"מ אין שאר הימים תוספת הלכך קורע את בגדיו ומגלה את לבו כל שבעה. ורבינו האי גאון ז"ל נשאל. מי שהחליף בגדיו תוך שבעה קורע את כלן או העליון. והשיב מנהג הנוהג מימים קדמונים. שאינו קורע את כלן. ובמה שכתבנו אינו ראוי לסמוך. (שם ד"כ:

) תאני אבוה דר' זירא קמיה דר' זירא. מי שאין לו חלוק לקרוע כגון שהיה פוחח. או שהיה לבוש בגדים שאולים. ונזדמן לו חלוק בתוך שבעה קורע, לאחר שבעה אינו קורע. עני ר' זירא בתריה בד"א בחמשה מתי מצוה. אבל על אבלו ועל אמו קורע והולך. פירשו הגאונים ז"ל כל י"ב חודש. והרב ר"מ כתב כל שלשים יום. ובעל הלכות אמר קורע לעולם. ומסתברא קורע לעולם. שכן מצינו שאסור באחוי לעולם. ואינו בדין שימות אביו ולא יקרע בנו עליו. ובירושלמי מצינו אפילו אחר כמה חייב לקרוע. ומשמע דקורע לעולם כדברי בעל הלכות. ת"ר (שם כ"ו:

) היוצא בבגד מקורע לפני המת. ה"ז גוזל את החיים ואת המתים. באבל (פ"ט) חמור גזל המת מגזל החי שהגוזל את החי יכול לפייסו ולהחזיר לו גזלו ובמותו א"י. כיוצא בו המכבד את יולדיו במותן משובח ממי שמכבדן בחייהן, שהמכבדן בחייהן אינו אלא משום יראה ולשום ירושה והמכבדן במיתתן אינו מכבדן אלא לשם שמים. (מ"ק דכ"ו) רשב"ג אומר האומר לחבירו השאילני חלוקך שאלך ואבקר את אבא שהוא חולה. והלך ומצאו שמת. קורע ומאחהו וכשבא לביתו מחזיר לו חלוקו ויתן לו דמי הקרע. אם לא הודיעו ה"ז לא יגע בו. המשאיל חלוק לחבירו ללכת לבית האבל. אינו רשאי ליטלו עד שיצאו ימי האבל. וברגל .) עד שיצאו ימי הרגל. ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה:

מתניתין (מ"ק דכ"ד:

) אין קורעין ולא חולצין ולא מברין אלא קרוביו של מת. ואין מברין אלא על מטות זקופות. ואין מוליכין לבית האבל לא בטבלא ולא באסקטלא ולא בקנון. אלא בסלין. ואין אומרים ברכת אבלים במועד. הא מתניתין כלה במועד קיימא. כדקתני סיפא בהדיא. ובמועד קיימא, וכולה פירקין משנה במועד היא. וקמ"ל תרתי דאין קורעין אלא קרובים שלו לרבות את ההספד, ושאין כופין מטות אפילו להבראה ומכללא דקריעה גופא בקרובים. והבראה דעבדינן דלא מחלל בה שמחת מועד באבילות. ואין מוליכין לבית האבל בטבלא היא נמי במועד קתני. ואצ"ל בחול. אלא דקתני אפילו במועד דלא נהגו אבילות לא יוליך אלא בסלים. כתקנתא דרבנן שלא לבייש את מי שאין לו. ירושלמי בלבד קרובים הראויין להתאבל. ובדידן כל המחוייבים בקריעה קורעים במועד. כגון מי שהיה שם בשעת יציאת נשמה. ואי אדם כשר הוא או חכם. הכל קורעין עליו במועד. אבל לכבוד דרשות קתני מתניתין דאין קורעין. באת לו שמועה במועד. שמועה קרובה שנוהגת בה לאחר המועד שבעה ושלשים ודאי קורע, שמועה