תורת האדם לז

בי' רבנן אבל בעלמא אפילו בדרבנן שאני בין יחיד במקום יחיד בין יחיד במקום רבים. וכי מפקינן קריעה מכלל אבילות. להכי מפקינן לומר דהיא כשאר ד"ס. והלכה כרבים אי נמי מסתבר טעמא דיחיד, יכלינן למיפסק כוותיה בגמרא, כשאר כל ד"ס שפסקו בכמה מקומות כדברי המחמיר, דודאי לא אשכחן קריעה מפורשת בתורה, אלא באסמכתא בעלמא מייתו לה מדא"ל רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו כו' מכלל דכ"ע מיחייבי' והא ודאי אסמכתא בעלמא היא, דבני אהרן לאיסורא קא"ל רחמנא מכלל דכ"ע רשאין הן, תדע, דהא התם משום עבודה קא מזהר להו רחמנא, כדקיי"ל בפרועי ראש ומחוסרי בגדים דבמיתה, וקרועי בגדים נמי מחוסר בגדים נינהו דקמחללי עבודה כדאיתא במסכת זבחים (פ"ב די"ז) הילכך במיתה נינהו, וה"ק רחמנא לא תפרעו ולא תפרומו משום עבודה ולא תמותו. הא אם תעשו תמותו. ואע"ג דפרועי ראש ומחוסרי בגדים דבמיתה לאו מהכא מפקינן להו במסכת סנהדרין (דפ"ג:

) משום דהאי קרא לשעה. והנהו לדורות. מ"מ קרא לבני אהרן פרועי ראש ומחוסרי בגדים ששמשו דבמיתה אתא וה"ק רחמנא ולא תמותו הא אם תעשו תמותו. וכן נמי מצינו דכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו. הא אם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה. ולא מצית למידק מהני קראי לאחר אלא רשות. אלא אסמכתא בעלמא הוא. ודאמרינן נמי אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה. דכתיב ולא תמותו. אסמכתא בעלמא היא. ומיתה זו עונש מדברי חכמים כענין כל בר ישראל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ואמרינן דכוותה אבל ששמש מטתו בימי אבלו חייב מיתה. מיכן אני אומר לענין פריעת הראש דשלשים יום שהוא מדבריהם. ואין לנו אבילות תורה אלא ביום מיתה וקבורה לדעת הגאונים. הא לאחר מיכן הרי הוא כשאר כל אדם. ואפילו בתספורת שסמוך לדברי תורה. ואין צריך לומר בגיהוץ שהוא סמוך לד"ס באסמכתא בעלמא כדבעינן למימר קמן. ועוד לדברי הגאונים יום ראשון של אבילות תורה הוא ואף על פי כן בנפלים ספק אינו מתאבל הוא. וכן קריעה אינו קורע עליהם עד שיהיו בני קיימא ודאי כמו שאני עתיד להזכיר בענין האיבול:

גרסינן (מ"ק דכ"ה) מקרעין לקטן מפני עגמת נפש, הא שלא מפני עגמת נפש לא דא"כ נמצאת אבילות נוהגת בקטן. להרב רי"ץ בן גיאות ז"ל. אם הגיע לחינוך קורע על קרוביו כשאר מצות שמחנכין אותו בהן. באבל (פ"ה) תניא היה יושב ומספר אמרו לו מת אביך ה"ז יגמור. אחד המספר ואחד המסתפר. בסוף נדרים (דפ"ז) תניא אמרו לו מת אביך וקרע. ואח"כ נמצא בנו. יצא ידי קריעה. ותניא אחריתי א"ל מת בנו וקרע. ואח"כ נמצא אביו לא יצא ידי קריעה. ופריק רב אשי כאן תוך כדי דבור כאן לאחר כ"ד. הא דאמרת יצא שנמצא בנו תוך כדי דבור. והא דאמרת לא יצא ידי קריעה לאחר כ"ד, תניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף. וכמדומה שמת וקרע ואח"כ מת לא יצא, א"ר שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא לא שנו אלא שמת לאחר כדי דבור. אבל מת בתכ"ד אינו חוזר וקורע. וכן הלכתא. בהלכות הרב רי"ץ בן גיאות אמר גאון מי ששמע שמת אביו וקרע. וישב עליו שלשה ימים ובאו ואמרו לו קיים ופסק. ואח"כ אמרו לו מת כיון שקרע בשעת חימום יצא ידי קריעה ואינו צריך לחזור ולקרוע ולישב שבעה רצופים שכבר הקשו לחג. אלו דברי גאון. ודחאם הרב ז"ל מן הברייתא הזו. דכל לאחר כדי דבור לא יצא ידי קריעה ובודאי אם דברי הגאון כשאמרו לו מת ולא מת ואח"כ מת. דברי טעות הן. אלא א"ל מת וקרע ונהג ג' ימים אבילות. ואח"כ א"ל לא מת. ואח"כ באו ואמרו לו משעה ראשונה מת. כמו שאמרו הראשונים. ואלו שהפסיקו אבילותך עדי שקר הם. זה ודאי יצא ידי קריעה. כדברי הגאון. ולענין שבעה ימי אבילות נמי ראוי לנו לומר כבר הורה זקן. אלא שיש לי לדקדק אחר דבריו, שהרי הקובר את מתו שני ימים קודם לרגל. לדעת משנה ראשונה מפסיק כל הרגל ומונה חמשה לאחר הרגל. ונמצא שלא מנאן רצופין, וא"ת מפני שנהג בדברים