תורת האדם לו

אבל אביו ואמו שמתו שניהם לשניהם קרע אחד. ובאבל (פרק ט') תניא מי שמתו לו אביו ואמו בבת אחת הרי זה קורע לשניהם קרע אחד. ר' יהודה בן תימא אומר. קורע לזה בעצמו ולזה בעצמו. ויש שסבור לומר דמת אביו ומתה אמו דקתני בברייתא דידן. אביו או אמו קתני. הא שניהם לכל אחד קריעה בפני עצמו. והדברים נראין בחיצונה הזו שהיא משובשת. ומי שמת לו אחיו ואביו קתני. ור' יהודה בן תימא הוא ר' יהודה בן בתירא השנוי כאן. וכך הזכירוהו בירושלמי בברייתא זו. ואם נאמר שהיא מחלוקת אחרת נפסוק הלכה כת"ק דאבל, וליתיה לדר"י בן תימא, שלא פסקו בגמרא באביו ובאמו כאחת קריעה לכל אחד, נמצא עכשיו שמי שמתו לו שני קרובים כאחד, או שבאת לו שמועה על שניהם בבת אחת קורע קרע אחד לכלן, קרע ואחר כך מת לו מת אחר תוך שבעה לראשון, קורע קרע אחד בבגד אחד או מרחיק שלש אצבעות מאותו קרע ראשון, וקורע טפח בין למטה מן הקרע הראשון, בין במקום אחר מן הצד, לאחר שבעה, מוסיף על אותו קרע ראשון כל שהוא ויצא, מת אביו ואחד מן הקרובים או אמו ואחד מן הקרובים, קורע תחלה על אביו ועל אמו עד לבו ומרחיק שלש אצבעות, וקורע טפח על המת האחר, מת אחד מן הקרובים וקרע, ואח"כ מתו אביו או אמו, בין בתוך שבעה בין לאחר שבעה מרחיק שלש אצבעות וקורע מן הצד בשפת הבגד. שהרי צריך להבדיל קמי שפה שלו. וקורע עד שמגלה את לבו מתו אביו ואמו כאחת קורע לשניהם קריעה אחת עד לבו. ומדברי הרב רמב"ם ז"ל יראה לי. שהוא מפרש האיך סוגיא כר"י ב"ב מדקאמר ריב"ב על כלן קרע אחד. על אביו ועל אמו קרע אחר. לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו. בעי בגמרא מ"ט דריב"ב. והלא אם קרע תחלת קריעה על אביו ועל אמו והוסיף על אחרים. אין כבודן של אביו ושל אמו מתמעט בכך. ומהדרינן היינו טעמא דריב"ב לפי שאינן בתוספת. כלומר שאין אביו ואמו מתוספין עם אחרים בקריעה. ובין שיקרע קרע אחד לכלן הגון בשמועה אחת. בין שיקרע תחלה על אחרים בשמועה ראשונה ויוסיף לאביו ולאמו בשמועה אחרת. תוספת היא. ובעינן קריעה שלמה לשמן. אבל קרע תחלה על אביו ועל אמו ואחר כך שמע על אחרים ודאי מוסיף שכבר יצא ידי קריעה שלהן. וא"ת בשומע כלן כאחד וקרע לשם אביו ומוסיף לשם אחרים זו אינה תורה. שאם נחייב אותו לקרוע בפני עצמו לשם אביו ואמו. אף הוא צריך קריעה אחרת לשאר הקרובים. שהרי אמרנו כל שבעה קורע ואינו מוסיף. נמצא עכשיו דר"י בן בתירא פליג בסיפא דברייתא. מת אביו ומתה אמו. מת אחיו ומתה אחותו ופליגא אמצעיתא מת בנו וקרע. מת אביו וקרע. אבל רישא מת אביו וקרע מת בנו והוסיף. דברי הכל היא. לפיכך כתב הרב ז"ל (הרמב"ם פ"ח מה' אבל) מי שמתו לו בנים הרבה כאחד קורע קרע אחד לכלן היה בכללן אביו או אמו קורע על כלן קרע אחד. על אביו ועל אמו קרע אחר. אמרו לו מת אביו וקרע ואחר שבעה מת בנו והוסיף תחתון מתאחה. עליון אינו מתאחה. אמרו לו מת בנו וקרע ואחר שבעה מת אביו אינו מוסיף אלא קורע קרע אחר שאין אביו ואמו בתוספת. זה לשונו. ויפה כיון. והא דאמרינן בגמרא אבלות לחוד וקריעה לחוד, פירשו בו מפני שקריעה מן התורה ואבלות מדבריהם ואנו עתידין לבאר זה בע"ה בשער שלפנינו. לפיכך אמרו מקצת החכמים בתינוק כל שלשים. אע"פ שאינו מתאבל עליו חייב הוא בקריעה. דהתם אמרינן (בכורות דמ"ט) אמר רב אסי הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו דמי. דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל הילכך לענין קריעה כיון דאין הלכה כדברי המיקל. ולחומרא אזלינן בה כל שלא שהא שלשים יום באדם דספיקא הוא קורע ואינו מתאבל. ולא נראה לי זאת הסברא. שהקריעה עצמה מדברי סופרים וספיקא לקולא. וכי מפקינן קריעה מכלל אבלות. ולומר דליתיה בקריעה להאי כללא, הלכה כדברי המיקל לעולם. אלא כשאר ד"ס היא. וכדאמרינן בהדיא במסכת עירובין פ' מי שהוציאוהו (דמ"ו) באבלות הוא דאקילו