תורת האדם לב

על רבו קורע עד שמגלה את לבו. יש לפרש קורעין זה ע"ז עד שמגלה את לבו. אלא שאינו פירוש נכון כמו שיתבאר לפנינו. (מ"ק דכ"ד) אמר שמואל כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. ומקשינן והא א"ל לשמואל נח נפשיה דרב קרע עילויה תריסר מאני אמר אזיל ליה גברא דהוה מסתפינא מניה. וא"ל לר' יוחנן נח נפשיה דר' חנינא קרע עליה תליסר אצטלין דמילתא. אמר אזל לי' גברא דהוה מסתפינא מניה. שאני רבנן כיון דכל שעתא ושעתא מדכרי שמעתייהו כשעת חימום דמי. פי' לאו תרוצי מתרצינן דמחייבי בהני קריעות. אלא דלא מיקרי קרע של תפלות. ואית בהו משום בל תשחית דשעת חימום הוא. ומוסיפים בכבודם של ת"ח היו. הא בקריעה אחת חייבים הם וש"מ ת"ח קורעין על ת"ח הרגילין עמהן בישיבה ביום שמועה דשעת חמום הוא. ירושלמי כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על ת"ח. אי זהו ת"ח חזקיה אמר כל ששנה הלכות ותורה. א"ל ר' יוסי הדא דתימא בראשונה אבל עכשיו אפילו הלכות. ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל שהוא מבטל עסקיו מפני משנתו. תני כל ששואלין אותו והוא משיב אמר ר' הושעיא כגון אנן רבנן משגיחין עלן ואנן מגיבין לון. אמר ר' אבא בר ממל כל שהוא יודע לבאר משנתו. ואנן אפי' רבנן לא חכמין מבארא מתניתין. ובגמרא דילן בפרק אלו קשרים (דקי"ד) אמר ר' יוחנן אי זהו ת"ח כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר. וכן לענין קריעה וכן מצינו אמר רב מנשיא אי זהו ת"ח שאין מועד בפניו כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר. ואפילו במסכת כלה. ומסתברא שאינו קורע בשמועה רחוקה על החכמים. דהא תני הכל כקרוביו וקרובים בשמועה רחוקה לא קרעי אבל על רבו קשה הדבר לומר שלא יקרע לעולם כאביו שזה הביאו לחיי עוה"ז וזה הביאו לחיי עוה"ב. ואע"ג דתניא לא השוו רבו לאביו אלא לענין איחוי בלבד. לענין דברים השנוים בברייתא אתמר. אבל קריעה בשמועה רחוקה לא תניא. נמצינו למדין דבשעת יציאת נשמה על המת כלן חייבין לקרוע. וכדברי רש"י אין דין זה בנשים אלא באנשים שלא בשעת יציאת נשמה על אדם כשר ומוחזק חייב לקרוע בפניו. על סתם בני אדם אינו קורע. על חכם ועל ת"ח הכל קורעין ואפילו בעיר אחרת. בשמועה קרובה קורעין בכל מקום. על רבו שלמדו חכמה או שהאיר עיניו במשנה אחת. וכגון חברים שלומדין חכמה זה מזה אפילו בסוף העולם בשעת שמועה חייב לקרוע ואינו מאחה לעולם. ולענין קרובים כל שהוא חייב להתאבל עליו חייב בקריעה. וחיוב קריעה מנ"ל מדאמר להו רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו. מכלל דכ"ע מיחייבי. (מ"ק דכ"ד) אמר שמואל אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה. שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו. הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה. וכשם שקורע על קרובים שמתאבל עליהם כך קורע על שניים שלהם. וכשהוא קורע על שניים שלהם אינו קורע אלא בפני הקרובים עצמן. כדרך שנוהג אבלות עמהם בבית כדבעינן למימר קמן. קרע שלא בפניהם לא יצא וחוזר וקורע בפניהם. וכל הקורע בין על הקרובים בין על שניים שלהם אינו קורע אלא מעומד קרע מיושב לא יצא דאמרינן (שם ד"כ) אמימר שכיב לי' בר בריה קרע עילויה. אתא בריה קרע באפיה. אידכר דמיושב קרע. קם קרע מעומד. א"ל רב אשי לאמימר קריעה מעומד מנ"ל. אילימא משום דכתיב ויקם איוב ויקרע את מעילו. אי נמי מויקם המלך ויקרע את בגדיו. אלא מעתה ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה ה"נ. והתניא בין יושב בין עומד בין מוטה חליצתה כשרה. א"ל התם לא כתיב ויעמוד ויאמר הכא כתיב ויקם ויקרע. והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל יש לו דרך אחרת בפי' המעשה הזה וכך כתוב בפירושיו. ירושלמי רב דמכת אחתיה. פקיד לחייא בריה כד תהא סליק להתם הוי שלח סנדלך. ואי קשיא לך הא דאמימר דלא הוי בריה התם וקרע על בר בריה. התם מידע ידיע דהוה אתי ברי' לגביה ומחויב למיקרע בהדיה הילכך בשעת חימום עדיף לי'. ודבריו תמוהין שאלו היתה קריעה זו כהוגן מפני שבנו