תורת האדם לא

אפילו במועד. וא"ל אביי מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני וקאמר הכל כקרוביו בין בפניו בין שלא בפניו והתניא באבל רבתי (פ"ט) ר"ש בן אלעזר אומר חכם שמת כל שעומדין עליו בשעת מיתתו קורעין. וכל שאין עומדין עליו בשעת מיתתו אין קורעין עליו נראה לי שהוא שבוש. ואדם שמת הוא צריך להיות והיא היא הברייתא השנויה כאן ר"ש בן אלעזר אומר כל העומדין על המת בשעת יציאת נשמה חייבים לקרוע. למה זה דומה לס"ת שנשרף אלו דברי הרב ז"ל. וקשה לנו על הסברא הזאת מה שמצינו בירושלמי ר' בון דמך במועדא ולא עביד ליה ר' מונא חסד. והוון ציפוראי אמרין עד מות סנאה בתר מועדא עביד ליה איקרייה על ואמר קדמיהון האין דתני רבי חכם שמת הכל כקרובין בהינון דהוו גביה ואנן לא הוינן גביה. דמשמע מינה דאין חייב לקרוע על חכם אלא באותן שהיו עמו קודם קבורה. וברייתא בקודם קבורה תניא. כדקתני חולצין ומברין עליו. ואיכא למימר התם במועד הוה. וקיי"ל דאין מספידין אלא בפניו ובתר מועד דעבד ליה הספד קרע עליה בהספד. והיינו דאמר להו הכל כקרוביו דמשמע דאפילו במועד קורעין בהינון דהוו גביה ואנן לא הוינן גביה. ולפיכך אין אנו מחללין עליו מועד ולאחר המועד הרי קיימנו הספדו וקריעתו ועם כל זה אין הדברים נוחים שהיה להם לפרש בגמ' כי נח נפשיה דרב ספרא לא הוו רבנן גביה. אבל י"ל שאלו החכמים היו סבורין בהא דתניא שלא בכה והתאבל על אדם כשר שאינו חייב לקרוע אלא שיבכו ויספדו אותו. כענין שאמרו כל המתעצל בהספדו של אדם כשר. ואמרו כל המוריד דמעות על אדם כשר. אבל קריעה אין להם אלא במחוייבי אבלות כגון קרובין ועל רבו. טועין היו בזה כגון שטעו בברייתא האחרת בחכם שמת שלא היו סבורין להעמידה אלא על הרב וכי היאך יהא להם חיוב קריעה על אדם כשר והן פוטרין עצמן מלקרוע על חכם. אלא להקל היו מפרשין הברייתות ואביי השיב להם מזו של חכם לפי שרב ספרא נמי חכם הוה. והיו חייבין לקרוע ולחלוץ ולהברות כקרובין. ומה שאמרו בגמרא לענין קריעה אי אדם כשר הוא חיובי מיחייב. סברא דגמרא היא דפרישו לברייתא דאדם כשר אפילו בחיוב קריעה. ומסקנא דגמרא הוא מן בתר אביי. וגרסינן באלו מציאות (דל"ג) אמר רב יהודה אמר שמואל ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעין זה על זה. ולענין אבדה במקום אביהם אין מחזירין עד שיהא רבו מובהק. פירוש קורעין זע"ז כדין רבו שאין מאחין לעולם דכל יומא שמעתתא דהדדי בפומייהו. שאלו לענין קריעה עצמה אין הפרש בין חכם לרבו מובהק זהו דרכו של רש"י ז"ל. וכן פירש עומדין זה מפני זה כמלא עיניו כדין תלמיד ורבו. א"כ עשו ת"ח שבבבל כרבו מובהק לענין עמידה דאלו רבו שאינו מובהק אינו עומד אלא בארבע אמות. והכי איתא בפ"ק דקידושין ויש לי דרך אחרת בזה. והוא שנפרש שאין חובת אדם כשר בקריעה על ת"ח שכן. דבדין עמידה אמרינן התם במס' קידושין (דל"ג) חדא דאתון חכימין ואנא חבר ואתמר התם שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה. דאפילו מר שמואל קאים מקמיה. אלמא מקמי זקן אחר לא קאים. וש"מ שאין ת"ח עומד בפני מי שקטן ממנו. וכן כולה סוגיא מוכחא התם. והטעם בזה מפני שהוא כזקן ואינה לפ"כ. ולפיכך אמרינן דת"ח שבבבל עומדין זה מפני זה. ואפילו גדול מפני קטן. משום דשמעתתיה בפומייהו דהדדי והוה ליה רבו. וכן נאמר לענין קריעה שאין חובת זו מן הקטן על הגדול ממנו בחכמה. וכדאמרינן נמי לענין חולץ דלקמן ונמנע ולא חלץ. (מ"ק דכ"ה) ואמר להו אביי חכם תניא ואי לקטן ממנו אפילו אדם כשר אלא בשוין. ועוד דכל יומא שמעתתא בפומין וה"ל רבו שאינו מובהק. דעומד נמי מפניו וקורע עליו. ואפילו היה גדול ממנו בחכמה כשמואל דקרע על ההוא מרבנן משום דאסבריה אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון. ועכשיו כל השמועות הללו מתחוורות ומתוקמות בלשונם דקא מיירי בקריעות ולא מדכרו אחוי כלל אלמא בקריעה עצמה איירינן כן נראה ודבר נכון וברור הוא. ולדברי הרמב"ם ז"ל שאומר