תורת האדם ל

היא מיתת כל אדם. נוסחא אחרינא באבל רבתי (פ"ג) לארבעה וחמשה דחופה. לששה מיתה האמורה בתורה. לשבעה מיתה של חיבה. יתר מכאן ביסורין. בן חמשים שנה זו היא מיתת כרת. חמשים ושתים זו היא מיתתו של שמואל הרמתי. ששים זו היא מיתת כל אדם. אמר מר זוטרא מאי קראה תבוא בכלח אלי קבר בכל"ח בגמטריא הכי הוו לשבעים שיבה. שמונים גבורה. שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. אמר רבא מחמשים עד ששים היא מיתת כרת. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר זקן שאכל חלב או שחלל את השבת מי מודיענו שמת בהכרת. אלא המת לשלשה מת בהכרת. לארבעה וחמשה מיתה דחופה. לששה מיתה האמורה בתורה. לשבעה מיתת כל אדם. יתר מכאן ביסורין. ר' יהודה אומר חסידים הראשונים היו מתיסרין לפני מיתתן בחולי מעים כעשרה כעשרים יום כדי למרק את הכל כדי שיבואו זכאים לעתיד לבא שנאמר מצרף לכסף וכור לזהב וכו'. (מ"ק כ"ח) רב הונא נח נפשיה פתאום הוו קא דייני רבנן עליה תנא להו זוגא דרבנן דמהדייב לא שנו אלא שלא הגיע לגבורות אבל הגיע לגבורות זו היא מיתת נשיקה. כתובות (דק"ג) תניא כשחלה רבי נכנס ר' חייא לבקרו ומצאו בוכה א"ל רבי מפני מה אתה בוכה. והתניא מת מתוך השחוק סימן יפה לו. מתוך הבכי סימן רע לו. פניו כלפי העם סימן יפה לו. כלפי הכותל סימן רע לו פניו למעלה סימן יפה לו. למטה סימן רע לו. פניו צהובין סימן יפה לו. ירוקין סימן רע לו. עצובין סימן רע לו. מת בע"ש סימן יפה לו. בעיוה"כ סימן רע לו. במוצאי הכפורים סימן יפה לו. מת בחולי מעים סימן יפה לו מפני שרובן של צדיקים מתים בחולי מעים. א"ל אנא אתורה ואמצות קא בכינא:

ענין הקריעה תניא (מ"ק דכ"ה) ר' שמעון ב"א אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לספר תורה שנשרף שהכל חייבים לקרוע. פי' רש"י ז"ל שעדיין היה זה יכול ללמוד והוה ס"ת. ולפי הפירוש הזה נראה שאין מצוה זו נוהגת בנשים. אלא אפילו היה עומד בשעת יציאת נשמה אין חייב לקרוע. וקשה הדבר לומר שיקרעו על העתיד. ועוד אם מן הדין אף בס"ת אין קורעין אלא בזרוע וכמעשה שהיה. ולי נראה שהנפש בגוף כאזכרות בגוילין. ומשל בעלמא הוא לומר שהוא הפסד גדול וחרדה רבה. וחייב אדם לקרוע עליה כאלו נשרף ס"ת לפניו. א"נ יש לומר כשם שקורעין עליה כך קורעין על מקיימי מצותיה. שבשרפתה אובדין מצות של כתיבה. ובמיתת עושיה אובדין מצות של מעשה. הלכך על כל אדם מישראל קורעין ואפילו על אשה תניא (מ"ק דכ"ה) חכם שמת הכל כקרוביו. הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו והכל מברין עליו ברחובה של עיר ותניא מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר שמת. שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו בשביל כבוד שעשה. פי' בוכה ומתאבל היינו בוכה וקורע עליו. אבל לישב עליו באבלות לא אמרו אלא על רבו כדבעינן למכתב לקמן. כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה. אמרו לא גמרינן מניה. א"ל אביי מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני. ועוד כל יומא שמעתתיה בפומין בי מדרשא. סבור מאי דהוה הוה. א"ל רב אידי בר אבין תניא חכם כל זמן שעוסקין בהספדו. סבור למיקרע לאלתר. א"ל אביי חכם כבודו בהספדו. איכא למידק הכא. והא רב ספרא אדם כשר הוה והכל קורעים על אדם כשר ואפילו בחש"מ. והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל מתרץ דה"מ באותן שעומדין בין מיתה לקבורה. אבל אלו החכמים לא היו שם בשעת פטירתו של רב ספרא ולאחר קבורה באו. ואינן חייבין לקרוע באדם כשר. והם היו סבורין דחכם נמי כאדם כשר ותו לא. אא"כ היה רבו. דההוא ודאי בין בפניו בין שלא בפניו ביום שמועה קורע