תורת האדם כט

במלכות א"נ תלמידי דרב יהודה תלמידי דרב נינהו. וכלהו כרב עבדי. הא במברך לעצמו הלכה צריכה שם ומלכות. וכן כל ברכת השבח וכל הברכות וכן עמא דבר. והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל כתב קשה לי. רב יהודה היכי פטר נפשיה בהאי ברכה בענית אמן בתרייהו. דהא ליכא מלכות אלא כל ברכה דלא קביע לה דוכתא מקילין בה. וראיה לכלן ברכת הזימון שאין בה לא הזכרה ולא מלכות. וכן תמצא בתפלת הדרך שאין בה מלכות וכן בתפלה קצרה וגם אינו פותח בהן בברוך כל אלו מפני שאין להן קבע. שאין כל דרך ראוי לתפלה זו אלא על פרסה. וכן לתפלה קצרה אלא במקום סכנה. וברכת זימון אינה בכלל שלשה שאכלו אא"כ הסבו. וכן ברכת חולים אינה אלא במכה של חלל שיש בה סכנה. ועוד האריך הרב הרבה אלא שאינן דברים של עיקר. כולן טעונות שם ומלכות ומה שצירף לכאן פתיחה אינו ענין. שאלו במטבע של ברכות תקנו אותן ולא תקנו כן ברכות של צירוף. כגון נברך וכגון ברכו את ה' דבהכ"נ. וכן בקשת רחמים של דרך אינן בכלל. דתפלה בעלמא היא וקצרו בה. ולטעמו של הרב ז"ל לא יהא ברכת הזן צריכה לא שם ולא מלכות. ולא כל ברכה אחרונה דשבעת המינין מפני שאין כל אכילה ראויה לברכה זו עד שיאכל כזית וכביצה. ומה שאמר בברכת זימון שצריכי הסיבה אינו כן. ולא אמרו אלא בהמוציא. וכבר נתבאר למעלה בראיות גמורות. ולענין ברכת חולים לאו דוקא בחולי שיש בה סכנה ולא במכה של חלל דוקא. אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות. מפני שדומה כמו שהעלוהו לגרדום לידון וצריך פרקליטין גדולים להנצל ורחמיו של הקב"ה נעשו לו פרקליטין. וכן בדרך שכל הולכי דרכים צריכין להודות ואע"ג דרב יהודה הולכי מדברות אמר. לישנא דקרא נקט וכל דרך במשמע וגרסינן בירושלמי גבי תפלת הדרך ר' שמעון בר אבא בשם ר' חנינא אומר כל הדרך בחזקת סכנה. ר' ינאי כד הוה אזיל לאכסנאי הוה מפקיד גו ביתיה. ר' מנא כד הוה אזיל מסחי במרחץ שהיא נסוקת הוה מפקיד גו ביתיה. ר' חנינא בריה דרבי אבהו ר' שמעון ברבי אבהו בשם ר' יהושע בן לוי כל החלים בחזקת סכנה והלכך בכולן צריך להודות:

ענין הפטירה באבל רבתי תניא (פ"א) הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר. אין קושרין את לחייו ואין סכין אותו. ואין מדיחין אותו ואין פוקקין את נקביו. ואין שומטין את הכר מתחתיו ואין נותנין אותו לא ע"ג החול ולא ע"ג חרסית ולא על גבי אדמה ואין נותנין על כרסו לא קערה ולא מגרפה ולא צלוחית ולא גרגיר מלח ואין משמיעין עליו עירות ואין שוכרין עליו חלילין ומקוננות. ואין מעמצין את עיניו עד שתצא נפשו. וכל המעמץ עם יציאת נשמה ה"ז שופך דמים. שבת (ד' קנ"א) ת"ר המעמץ עם יציאת נשמה ה"ז שופך דמים משל לנר שהיה כבה והולכת אדם מניח אצבעו עליה מיד כבתה. אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו. ואין מכניסין עמו ארון לבית עד שעה שימות, כללו של דבר כל שהוא משום עסקי המת אין עושין עמו עד שתצא נפשו. ואין פותחין בצדוק הדין על המת עד שתצא נפשו של מת. אבל רבתי (פ"ח) כל הימים שהיה שמעון בנו של ר"ע חולה לא ביטל מבית מדרשו. אלא פוקדו ביד שלוחו. בא הראשון ואמר לו נטען אמר להם שאלו. בא השני וא"ל הכביד החזירן לת"ת. בא השלישי ואמר לו גוסס א"ל שאלו. בא הרביעי וא"ל השלים. עמד וחלץ תפליו וקרע את בגדיו. אמר להם אחנא בית ישראל שמעו עד כאן היינו חייבים בת"ת. מכאן ואילך אני ואתם חייבים בכבודו של מת. (ב"ק דפ"ו) תנו רבנן מת פתאום זו היא מיתה חטופה. חלה יום אחד ומת זו היא מיתה דחופה. ר' חנינא בן גמליאל אומר זו היא מיתת מגפה. שנאמר בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה. וכתיב ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב. שני ימים ומת זו היא מיתה דחויה. שלשה ימים ומת זו היא מיתת גערה. ארבעה ימים ומת זו היא מיתת נזיפה. חמשה ימים ומת זו