תורת האדם כו

דאע"ג דמכה אדם לרפואה פטור. ומצוה דואהבת לרעך כמוך הוא. אפ"ה כיון דאיכא אחרינא לא שבקינן לברא למעבד הכי. דלמא חביל ביה טפי ממה שהוא בדרך הרפואה. וה"ל שגגת חנק אבל למיתה לא חיישינן לא בבן ולא באחר. משום דע"כ הצריכן הכתוב לרפאות. ואין לך ברפואות אלא סכנת מה שמרפא לזה ממית לזה. וזו שאמרו טוב שברופאים וכו' לגנות דרכן של רופאים בפשיעות וזדונות שלהם נאמר אבל לא שיהא חשש איסור בדבר. כדרך שאמרו שם נמי טוב שבטבחים וכו' הא אלו נהג עצמו כשורה כש"כ שהוסיף זכות לעצמו שאומנותו אומנות לסטים ולא למד ממעשיהם. והתם תנן (נדרים דל"ח:

) המודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב. ומרפאהו רפואת נפשות אבל לא רפואת ממון. (שם דמ"א:

) והוינן בה כי קתני רפואות נפשות בחנם רפואת ממון בשכר. ליתני הכי ומרפאהו בחנם אבל לא בשכר אלא רפואת נפשות גופו רפואת ממון בהמתו ואתמר עלה בירושלמי שאפילו יש לו מי שירפאנו מותר לזה לרפאותו שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות אלמא מצוה דרמיא עליה עבד והשבת אבידה דגופו היא. אלא מיהו דוקא בבקי וביודע בחכמה ובמלאכה זו ושאין שם גדול ממנו. אבל כל שאינו יודע בטיב מלאכה זו לא יהא לו עסק בהן. וכן אם יש שם גדול ממנו אסור לו להתעסק בהן כלל. ק"ו משאר דינין והוראות שבתורה דהאיך יורה בספק נפשות במקום שגדול ממנו. ואם נתעסק בהן כלל שופך דמים הוא בודאי. ואם ריפא שלא ברשות ב"ד והזיק חייב בתשלומין בבקי. וכ"ש אחר שאין ב"ד מרשין למי שאינו בקי. ולענין שכר רפואה נראה לי דמותר ליטול מהן שכר בטלה וטרחא. אבל שכר הלמוד אסור דאבדת גופו הוא ורחמנא אמר והשבותו לו. ואמרי' לענין מצות מה אני בחנם אף אתה בחנם. הלכך שכר החכמה והלמוד אסור דהו"ל כשכר הזאות וקידוש. אבל שכר הטרחא מותר דהו"ל כשכר הבאה ומילוי דמותר. וכן שכר בטלה מותר כדתנן (בכורות דכ"ט:

) אם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה. וכן מי שיש לו סממנין וחבירו חולה צריך להן אסור לו לעלות בדמיהן יותר מן הראוי. ולא עוד אלא אפילו פסקו לו בדמיהן הרבה מפני דוחק השעה שלא מצאו סממנין אלא בידו אין לו אלא דמיהן. כדאמרינן ביבמות (דק"ו) בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה. אתא לקמיה דאביי וא"ל רב פפא חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז. לבתר דחלץ א"ל אביי זיל הב ליה. א"ל רב פפא ולימא ליה משטה אני בך. מי לא תניא הרי שהוא בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו. אלמא א"ל משטה אני בך. הכא נמי א"ל משטה אני בך. פי' אע"ג דבכל תנאין דעלמא ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז אין ב"ד מחייבין אותה ליתן. אלא אם נתנה ה"ז גט ואם לאו אינו גט. הכא כיון שאין תנאי בחליצה הו"ל כעושה מלאכה לבעה"ב בעל מנת ושכירות בעלמא היא ולפיכך חייבה אביי ליתן. וא"ל רב פפא כיון דשכירות מרובה היא ומשום דוחק השעה התנית לו אינה מתחייבת ליתן דומיא דבורח למעבורת. ואע"ג דהכא באשה לאו דמים יתירי נינהו. וא"ל אפסדתן איתתא ונכסי. וכדאמרינן בסיפא טול דינר בשכרך והעבירני חייב. כיון דהאי יבם שאינו הגון לה הוא והתורה השיאתן עצה הוגנת לחלוץ כדכתיב ודברו אליו. לא מיפסדת מני' כלום ממאי דחזי לי'. הילכך כמי שהתנית בשכר פעולה יותר מהראוי דמי ופטורה זהו פי' השטה הזאת. ושמעינן מינה דכל דמתני בשכירות יותר מכדי דמים מפני האונס ודוחק השעה שלו יכול לומר משטה אני בך. והוא הדין ללוקח סממנין ביותר מכדי דמיהן מפני דוחק החולי דלא מתחייב אלא בדמיהן. אחד השוכר ואחד הלוקח שוין הם בדין זה. אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה חייב ליתן לו. שחכמתו מכר לו ואין לה דמים. ויש מי שסבור דטעמא דבורח משום דחייב להצילו משום השבת אבדה. ולפיכך אין לו שכרו אלא כפועל בטל. ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה שלו. שאם היה בטל מן הסלע והתנה עמו נותן לו את הסלע. ולא מסתברי' דכיון דמדמינן לה לחליצה דע"מ שתתן לך