תורת האדם כה

ואם טעה בלא הודע אין עליו עונש כלל. כדאמרינן שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה ת"ל עמכם בדבר המשפט. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. אעפ"כ אם טעה ונודע לב"ד שטעה משלם מביתו על הדרכים הידועים בו. ואע"ג דהתם אם דן ברשות ב"ד פטור. אף כאן מדיני אדם פטור מתשלומין. אלא שאינו פטור מדיני שמים עד שמשלם הנזק ויגלה על המיתה. הואיל ונודע שטעה והזיק או המית בידים. וכן אמרו בתוספתא דב"ק גבי פטורים מדיני אדם וחייבין בד"ש. רופא אומן שריפא ברשות ב"ד פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים. ומ"מ בלא הודע שלו אינו חייב כלום. כמו שהדיין פטור לגמרי בין מדיני אדם בין מעונש שמים, והוא שיזהר כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות ולא יזיק בפשיעה ומסתברא דהא דאמרינן נתנה רשות לרופא לרפאות. לומר שאינו אסור משום חשש השגגה. א"נ שלא יאמרו הקב"ה מוחץ והוא מרפא. שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו כענין שכתוב (ד"ה ב' י"ג) גם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים. אבל האי רשות רשות דמצוה הוא לרפאות ובכלל פקו"נ הוא כדתנן מאכילין אותו ע"פ בקיאים ותניא (יומא דפ"ג:

) מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה שיפין ומאירין את העינים. וכל אלו על פי בקיאין מאכילין אותו. שאם היתה אישתא צמירתא בבולמוס שלו והאכילוהו דבש הרי אלו הורגין אותו. ותנן נמי החושש בפיו מטילין לו סם בשבת וכן רבינא דשייף לי' לברתיה בגוהרקי דערלה משום אישתא צמירתא. וכן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה, כלן בדרכים של מלאכת הרפואות עושין אותן. ואי אפשר לדעת אותן אלא ע"פ אותה חכמה. וכן עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת. מלאכת הכוחלין משערי הקלורין של רפואות הן. והואיל ומחללין שבת ברפואות ש"מ בכלל פק"נ הן. ופקוח נפש מצוה רבה היא, הזריז ה"ז משובח הנשאל מגונה השואל שופך דמים וכ"ש המתיאש ואינו עושה וש"מ כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו חייב הוא לרפאות. ואם מנע עצמו ה"ז ש"ד. וקשיא לי הא דגרסינן בפ' אלו הן הנחנקין (פ"ד) איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו. רב מתנה אמר ואהבת לרעך כמוך. רב דימי בר חנניה אמר מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור. אף מכה אדם לרפואה פטור. מר בריה דרבינא לא שביק ליה לבריה למפתח ליה בועיה. דלמא חביל ביה והוי לי' שגגת איסור. אי הכי אחר נמי אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק. הדין הוא סוגיא דהתם. והשתא תמיהא אם כן לא יתעסק בקי ברפואות כלל. דלמא טעי וה"ל שגגת סייף. ועוד מ"ש בן בהקזה דאביו. ומ"ש אחר בהקזה דחבירו. דהתם נמי דלמא מזיק לי' שכמה דברים של סכנה תלוין בהקזה ועוד אם נחוש לרופא. אף החולה יחוש לעצמו. שאם מרפאין אותו בסממנים והוא אוכלן בכוס של עיקרין ושתה אותן שמא טעו בחולי או ברפואה. ונמצא שהמית עצמו שטעותן של רופאים סם המות הוא. ונמצא שאף החולה עצמו בא לבית הספק וי"ל כיון שנתנה רשות לרופא לרפאות. ומצוה נמי היא דרמיא רחמנא עליה. אין לו לחוש כלום שאם מתנהג בהן כשורה לפי דעתו אין לו ברפואות אלא מצוה דרחמנא פקדי' לרפויי ליביה אנסיה למטעא. אבל בן אצל אביו. כיון דאיכא אחריני למשקל ליה סילוא ולמפתח לי' בועיה לא שבקינן לבן למעבד הכי. דלא ליהוי מעייל נפשיה לספקא דחיוב מיתה. וכן הא דאקשינן עלה מהא דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ. ליחוש דלמא חביל בי' והוי ליה שגגת סקילה. התם נמי משום האי טעמא הוא כיון דלאו סכנה היא. ולאו חולי כלל הוא. הוה ליה למשבקיה עד מוצאי שבת דלא ליעול לספק חילול שבת. ולהאי טעמא גבי הקזה כיון דחבלה גופה לרפואה היא. מותר לבן להקיז דם לאביו. דבנו ואחר שוין הם בכך. אם הקזה זו רפואה היא לו. לשניהם מותר לשניהם מצוה. ואם טעו והמיתו לשניהם עונש שגגה מיתת ב"ד. ועובדא דרב פפא ומר בריה דרבינא לא פליגי ואפשטא דבעיא דפשטא רב מתנא ורב דימי להתירא אבל רבינו הגדול ז"ל כתב איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו ואסיקנא רב פפא לא שביק ליה לבריה למשקל ליה סילוא וכו'. ואפשר לומר כן.