תורת האדם כד

מתרפא ממנו (יומא דפ"ד) דר' יוחנן חש בצפידנא אתא לגבי ההוא מטרוניתא עבדא לי' חמשא ומעלי שבתא. והוינן ור"י היכי עביד הכי. והאר"י כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן. ואסיקנא משום דר"י אדם חשוב הוה. וההוא רופא מומחה הוה ומסתפי ממלכותא. ירושלמי מהו למכחל מנהון, רבנן אמרי מאן דבעי למיסתמיא ליסתמיא. ולוי אמר מאן דבעי לימות ימות. רבנן לא עביד עינא כחללא. ולוי עביד עינא כחללא. אמר רבא והא אנן חמימן לון טעמון, הדא קלוריתא נימא כדהיא טבא הוי טעים לה כדלית היא טבא הא קיימא וסמיא. אהין אופיון סכנתא. הדא תריאקי ר' סימון אמר אסורה ר' יוחנן אמר מותרת. פי' אופיון כשמה מין רפואה שעושין ממין הפרגנין וסכנה הוא לקבלו מהן שאינו דבר מומחה. אבל תריאקי שלהן מותרת שדמיה יקרים ובהמחאה עושין אותה. תניא (ע"ז דכ"ז:

) לא ישא אדם ויתן עם המכשפים ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה. ומעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא איש מכפר סכניא לרפואתו ולא הניחו ר' ישמעאל א"ל ישמעאל אחי הנח לי ואני אביא לך ראי' מן התורה שהוא מותר ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאה נשמתו קרא עליו ר"ע אשריך בן דמא שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה. ולא עברת על דברי חבריך שהיו אומרים ופורץ גדר ישכנו נחש. ואע"ג דלארמיים לחיי שעה לא חיישינן. שאני כישוף דמשכא. הילכך אפילו מכה שאינה של חלל ואין בה סכנה אין מתרפאין מהן. יעקב מכשף רמא ליה סמא לר' אבהו בשקיה. ואי לאו ר' אמי ור' אסי דלחכוה לשקיה הוי פסק ליה לשקיה. והוינן בגמרא משום דר' אבהו אדם חשוב הוה ורופא מומחה הוה. ומפרקינן שאני ר' אבהו דמקיימי בי' מכשפים תמות נפשי עם פלשתים. ואיכא למידק עלה ור' אבהו נמי נהי דלא הוה קיים ליה בשנאה דמכשפים בהדי' וסמך ליה בחשיבותא ובהמחאה דרופא לית ליה שאני כישוף דמשכא ואפילו ליכא למיחש לסכנתא אסור. ולא שמיע ליה ברייתא דאמר ר"ע אשריך בן דמא שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה. ולא עברת על דברי חבריך. ורב אמי ור"א דהוו התם אמאי לא אמרו ליה. ואי נמי כולהו לא שמיע להו. אמאי לא הוינן עלה בגמ' ור' אבהו היכי עביד הכי. והתניא אין מתרפאין מהן אפילו לח"ש. ומעשה בבן דמא וכו' ומסתברא לן דכי אמרינן שאני כישוף דמשכא כגון שבא לרפאו בדברי כישוף וצד ע"א. כגון בן דמא שהכישו נחש והיה אותו מכשף רוצה ללחוש עליו לחש שהיה מצרף בו שם אלהים אחרים. ומש"ה אמרינן שאני כישוף דמשכא, שאלו נתרפא ח"ו יאמרו יש ממש בדבר. והוה לי' אשרה וע"א שאין מתרפאין בהם לעולם. אלא מעיקרא קס"ד בגמרא דאין מתרפאין מהן לעולם קאמר ומשום סכנה בארמים. ומתרצין שאני כישוף דמשכא ואין מתרפאין בצד כשוף שלהן קאמר. הא ברופא מומחה ורגיל ומרפא בסמנין מותר כשאר הארמים. וכענין הזה מצינו בירושלמי מעשה בר"י בן דמא שנשכו נחש ובא איש מכפר סכניא לרפאותו ע"י לחש. התם נמי בר בריה הוה לה בלע אתא ולחש ליה וכו' ע"י לחש אחר מיד נפק א"ל מאי אמרת עלי א"ל מלת דפלן אמר טב הוה לי דאלו מאית ולא שמע הדא מלתא והוה ליה כן כשגגה היוצאה מפי השליט. פי' הוה לה בלע שבלע נימא של מים או נחש. ולחש עליה לחש שצירף בו שם אלהים אחרים. ולאחר שיצא השרץ כששמע שצירף עמו שם אלהים אחרים היה אומר טוב לו שימות ואל יבא לידי כך. מכאן נלמוד שעל צד השם שהיה המכשף מזכיר היו חוששין לו. לא מפני שהכישוף מטעה ומושכת לבן של פתאים אבל במרפא בסמנין על דרך המלאכה ברפואות הרי המכשפים כשאר הארמים והיינו עובדא דר' אבהו וה"ז נכון:

בפרק החובל (דפ"ה) תנא דבי ר' ישמעאל ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות פי' שמא יאמר הרופא מה לי בצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות. וקשיא לי הא דתניא בתוספתא רופא אומן שרפא ברשות ב"ד והזיק ה"ז גולה אלמא עונש שוגג יש בדבר וי"ל הכי הרופא כדיין מצווה לדון