תורת האדם כג

מי אמור. א"ל האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא. ואיכא דאמרי ה"ק ליה מידי דרך הנאתן קא עבידנא. פירוש משום שכל שלא כדרך הנאתן איסורא דרבנן הוא כדאמרינן התם כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן. למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שהוא פטור. וכיון דאיסורא דרבנן במקום חולי אף על פי שאין בו סכנה מותר. ושמעינן מינה דמתרפאין באיסורי הנאה של דבריהם. כגון חמץ שעבר עליו הפסח וכלאי הכרם בחוץ לארץ אף על פי שאין בו סכנה. ומיהו לענין אכילה אין לנו. אפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות בהם אלא במקום סכנה:

באין מעמידין (דכ"ז) מתרפאין מהן ריפוי ממון אבל לא ריפוי נפשות מאי רפוי ממון ומאי רפוי נפשות אילימא רפוי ממון דבר שאין בו סכנה רפוי נפשות דבר שיש בו סכנה. והא"ר יהודה אמר רב אפי' ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מנייהו אלא ריפוי ממון בהמתו ריפוי נפשות גופו. וכדרב יהודה אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אע"פ שאמרו אין מתרפאין מהן אבל אמר לו סם פלוני יפה לו סם פלוני רע לו מותר. סבר שאולי משאיל כי היכי דשאיל לדידי שאיל נמי לאחריני ולא אתי לאורועי אנפשיה. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהן. ודאי מת מתרפאין מהן. והא איכא חיי שעה. לחיי שעה לא חיישינן. דכתיב אם אמרנו נבא העיר והרעב בעיר והא איכא חיי שעה ל"ח. פי' לספיקא דחיי שעה מקמי אפשר דחיי טובא לא חיישינן. אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן. איכא דאמרי אמר רבב"ח א"ר יוחנן כל מכה של חלל אין מתרפאין מהן. מאי בינייהו איכא בינייהו גב היד וגב הרגל. דאמר רב חנה בר מתנה אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת. ומסתברא לן דהא ר' יוחנן לא פליגא אדרב יהודה אמר רב. דאמר רב יהודה אמר רב אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מנייהו. דריבדא דכוסילתא במקום הקזה מכה של חלל היא. ואף על פי שהיא מכה קטנה אסור להתרפאות מהן. ור"י כל מכה שמחללין עליה את השבת לעולם קאמר דאסור להתרפאות מהן. כלומר כיון שהמכה בדבר שהנשמה תלויה בו. אע"פ שעכשיו היא מכה קטנה ביותר ורופא וחולה אומרים שאב"ס ואין צריך לחלל עליה את השבת אין מתרפאין מהן. ובלישנא בתרא פריש מכה של חלל. והיינו נמי אפי' מכה קטנה. כיון דבמקום סכנה היא אין מתרפאין מהם. והטעם לפי שיש לחוש דלמא עביד לי' סם ומפסיד ליה. כמו שאירע לר' אבהו במעשה דבעינן למכתב לקמן. א"נ סם דמכביד לי' מכה. וכיון דבמקום סכנה הוא אתי בה לידי סכנה והיינו ריבדא דכוסילתא כדפרישית, שאם יכניס לתוכו סם שהוא רע לו במהרה הוא מת. דבמקום סכנה גמורה הוא. דשוריאני דלבא ורישא בההוא דוכתא תלו. ומדנקט רב יהודה ריבדא דכוסילתא מכה קטנה במקום סכנה. אלמא שלא במקום סכנה דלא אתי בה לידי סכנה מותר. וכדר' יוחנן. וההוא פירוקא דקס"ד ריפוי ממון דבר שאב"ס. ריפוי נפשות דבר שיש ב"ס. ליתא אפילו לר' יוחנן. דמודה ר"י בריבדא דכוסילתא ולא מיקרי ריפוי נפשות דהא לית בי' סכנה שתהא רפואה זו ריפוי נפש ומש"ה דחינן לההוא פרוקא. ואוקימנא ריפוי ממון בהמתו. ריפוי נפשות גופו. ואע"ג דלא שרי מתניתין אלא בהמתו. מיהו היכא דלאו במקום חלל שרי. ומתניתין ממון שרי ונפש אסור. ואתו רבנן דבגמרא ופרישו דהיכא דלא אתי לידי סכנה לעולם כממון דמי. ועוד דאפילו נמי מיתוקמא מתני' לר"י ריפוי ממון שלא במקום סכנה. ריפוי נפשות במקום סכנה. ומקמי דאתי' לר' יוחנן דחינן להאי אוקמתא. מיהו השתא ודאי תרוייהו איתנהו וחד טעמא הוא, והכי חזינן לרב חננאל ז"ל דמסיק מתניתין ריפוי ממון בהמתו ריפוי נפשות גופו כדרב יהודה ופסקא נמי לר' יוחנן. וכן נראה דעת רבינו הגדול ז"ל בהלכות. ואיכא מאן דדחי לה לרב יהודה מדרבי יוחנן פסקא דשמעתא. מכה שמחללין עליה את השבת כלומר שיש בה סכנה אין מתרפאין מהם ושאין מחללין עליה את השבת מתרפאין. ואי ישראל אדם חשוב הוא וארמי רופא מומחה