תורת האדם יט

הסכנה. כלומר אפילו צריכה לכשעור מאכילין אותה פחות פחות כדי שלא יצטרף כזית בכדי אכילת פרס וכן פסק בעל ההלכות. ונראה שאף בחולה עושין כן כדי להקל עליו מאיסורי כרת ומכות לאסור בלחוד. ואם תשאל אם כן למה אמרו מאכילין אותו הקל הקל. טבל ותרומה מאכילין אותו תרומה. והלא בשניהם אין בהם אלא איסור בעלמא. אפילו הכי כיון דבשעורא חמורין זה מזה לעונשין אף בפחות מכשעור חומרו של זה יותר מחומרו של זה אי נמי התם בשאמדוהו לכשעור והוא צריך לו בכדי צירוף. ובהלכות גדולות נמי אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה. אף על גב דאמרינן ספק בן קיימא הוא ספק נפל. שפיר דמי למיתן לה. ורב יצחק בן גיאות אמר לאו בידיעה דידן תליא מלתא אלא בידיעה דידה ובדעתה תליא מלתא. דמשהריחה נותנין לה וכחולה דמיא ומסתברא כבעל הלכות. שאם אמרה צריכה אני פשיטא דמאכילין אותה אלא אפילו דראו אותה מתאוה לאותו הריח ופניה מוריקות מאכילין אותה חוששין לעיקור ודקאמר נמי משום סכנת ולד שמע מינה אפי' ליכא למיחש מחללין. והיינו דגרסינן בשלהי פרק קמא דערכין (ז') אמר רב נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעין את כרסה ומוציאין את הולד. פשיטא מאי עביד מחתך בבשר הוא. אמר רבא לא נצרכה אלא להביא סכין דרך רשות הרבים. מאי קא משמע לן דספיקא מחללינן שבתא. תנינא ספק חי ספק מת ספק עכומ"ז ספק ישראל מפקחינן. מהו דתימא התם הוא דהוה ליה חזקה דחיותא אבל הכא דלא הוי ליה חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא קא משמע לן. ואע"ג דתנן אהלות פ"ז האשה המקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. אלמא דמעיקרא דלית ביה משום הצלת נפשות ותנן נמי גבי תינוק בן יום אחד ההורגו חייב. ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא. וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות.. אפילו הכי לענין שמירת מצות מחללין עליה. אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה. הלכך אפי' בהצלת עובר פחות מבן ארבעים יום שאין לו חיות כלל מחללין עליו כדעת בעל הלכות. ואיכא דסבירא ליה שאין מחללין משום נפלים אלא עוברה שהריחה חששא דמיתה דידה היא. שכל המפלת בחזקת סכנה. וטעמא דיושבת על המשבר שמתה טעמא אחרינא הוא דכיון שמתה הרי הוא כילוד לאו ירך אמו הוא ולאו בדידה תליא אלא חי הוא ודלת ננעלת בפניו ליכא אלא דלא הוי ליה חזקה דחיותא וספק נפשות להקל בפרק אף על פי (כתובות ס"א) אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי אפיתחא דבי איזגיר דמלכא חלף ואזיל טורגינא דמלכא חזיי' רב אשי למר זוטרא דחוור אנפיה שקל באצבעתיה אנח ליה בפומיה. אמרי ליה רבנן מאי טעמא סמכת אניסא. חזאי רוח צרעת דקא פרחא עילויה. שמע מינה מכי חוור אנפיה חיישינן לסכנתא. והתם אמר רב המנונא הכל משהין בפני שמש חוץ מבשר ויין:

אמר רב אשי הוה קאימנא קמיה דרב כהנא ואייתי ליה גרגלידי דלפתא בחלא ואי לאו דיהיב ליה מניה איסתכן. רב פפא אמר אפי' תמרתא דהנוניתא. כללא דמלתא כל דאית לי' ריחא ואית לי' קיוהא. ושמעינן מינה דהוא הדין לבריא שהריח וערערה נפשו מאכילין אותו על פי עצמו או ע"פ בקי המכיר בו וכך כתב הרמב"ם ז"ל:

בפרק מפנין (קכ"ח) ומילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר. ואם היתה צריכה לשמן חברתה מביאה לה שמן ביד ואם אינו ספק ביד מביאה לה בשערה ואם אינו ספק בשערה מביאה לה בכלי דרך רשות הרבים. אמר מר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר פשיטא. אמר רב אשי לא נצרכה אלא בסומא. מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור קמ"ל יתובי דעתא דחולה בעלמא מחללינן שבתא במלתא דמסתכנא בה. אם היתה צריכה לשמן חברתה מביאה לה שמן ביד ואם אינו ספק ביד