תורת האדם יח

דאמרן. אלא מכל מקום כיון דבגמרא אתמר דגבי אומדנא דחולה לא אזלינן בתר רובא. לא דחינן סוגיא מפורשת ותפסינן סברא בעלמא. וסנהדרין איכא למימר שאני התם דכולהו דייני נינהו אבל הכא כיון דאיכא תרי דאמרי צריך ואינך לא צריכי לן לאומדנא כלל כמאן דליתנהו דמי. וסנהדרין נמי בהטיה לחיוב לאו בתר כל רובא אזלינן אלא ע"פ שנים. אלמא דינא אחרינא הוא בסנהדרין אבל בספק נפשות לאו בתר רובא אזלינן באומדנות והכי פסקי רבואתא ובעלי הלכות. ואיכא מאן דאמר מדקתני ע"פ בקיאין ש"מ יחיד מומחה ומוחזק בבקיאות ורופאים אינן חכמים ומומחין כל כך שהולכים אחר בקיאות ואינו נראה שלא שמענו בסנהדרין הולכין אחר רוב חכמה אלא אחר רוב מנין. ודאי אשכחן לענין הנשאל לחכמים דאמרינן היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד מתיר ואחד אוסר אם היה אחד מהן גדול בחכמה הלך אחריו. הלכך במנין שוה ברופאים הולכין אחר חכמה ובקיאות ואע"ג דליתיה הכי בדין סנהדרין התם דיינים הם וכולם צריכים לאותו הדין. ומדינא לא היה ראוי להיות דין עד שיסכימו כל הצריכין לדעת אחת אלא דרחמנא אמר אחרי רבים להטות. אבל הכא שומעין לחכם. והשני אינו ראוי להיות נשאל בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובטל הוא. מיהו אחד במקום שנים כיון שכולן רופאים ויודעים במלאכה זו אין דבריו של יחיד במקום שנים, מ"מ במופלג מהם בחכמה חוששין לדבריו להחמיר אפילו במקום שנים רבים אבל להקל כדין יחיד דאשכחן לענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל. דאתמר כי אזלינן בתר רובא היכא דהדדי נינהו אבל הכא בית שמאי מחדדי טפי הילכך חוששין לרוב חכמה ובקיאות להחמיר. ומאי חומרא דהכא לנהוג בספק נפשות להקל ולהתעסק בחולה כל צרכו. ירושלמי חולה אומר יכולני לצום ורופא אומר איני יודע. ר' אבהו בשם ר' יוחנן נעשה ספק נפשות וספק נפשות להקל ודוחה את השבת. ומסתברא הני מילי בחולה אומר יכולני משום דשכיח ביה תונבא בחולה אבל רופא אומר יכול וחולה אומר איני יודע שומעין לרופא. דאינו יודע דחולה לאו כלום הוא דאיהו מנא ידע רובן של חולים אינן יודעין ובקיאין בחולי שלהן הילכך לזה שומעין שאמר יודע אני (יומא פ"ג) מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפי' דברים טמאים עד שיאורו עיניו. תנו רבנן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל. טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה. נבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית. תרומה וטבל מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה. בן תימא אומר תרומה ולא טבל. אמר רבה בדאפשר בחולין דכולי עלמא לא פליגי. כי פליגי בדלא אפשר ליה בחולין. מר סבר טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן ומר סבר תרומה חמורה אבל טבל אפשר דמתקן ליה. ונשאל הרב רבי אברהם בר דוד ז"ל נבלה ומעשה שבת. בפרק רבי ישמעאל במנחות (ק"ד) אמר רבא חולה שאמדוהו בגרוגרת אחת. ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרוגרות בבת אחת כולן פטורין. ואפי' בזה אחר זה ואפי' הבריא בראשון. בעי רבא חולה שאמדוהו בשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות שנים בשני עוקצין ושלש בעוקץ אחד מהו מהי מייתינן מתרתי מייתינן דחזיין ליה או דלמא משלש מייתינן דממעט בבצירה. ופשיטא דמשלש מייתינן דממעט בבצירה. (יומא פ"ב א') עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשיב נפשה. תנו רבנן עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר. תוחבין לה כוש ברוטב. אם נתישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו. שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודת אלילים וגלוי עריות ושפיכות דמים. ומסתברא דהני מילי עוברה שאין לנו אומד בישוב דעתה. פעמים מתיישב בטעם הרוטב ופעמים שצריכה שומן עצמו. אבל חולה שמאכילין אותו על פי בקיאים מאכילין אותו בתחלתו דבר הצריך לו וכדי הצריך לו כמו שאמרו רופאים ואין מדקדקים עליו להאכילו הקל הקל. וגרסינן בכריתות פרק אמרו לו (י"ג) התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור מפני הסכנה. ואקשינן מפני הסכנה אפי' טובא נמי ליתכל. אמר רב פפא הכי קתני התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשעור. ואפי' טובא מפני