תורת האדם יז

וקתני אין אומרים יעשו. ש"מ לאו בבקיאות דידהו תליא. וה"פ אין עושין דברים הללו כלל ע"י ארמים וקטנים שמא יאמרו הרואים בקושי התירו שעושין פקו"נ ואין מתירין אותו לכתחלה ע"י המחוייבין במצות יבא הדבר לידי פשיעה בחולה ואע"פ שחולה שאין בו סכנה אומר לארמי ועושה כאן אין עושין על ידם מפני הסכנה. אלא עושין ע"י ישראל גדולים. אבל ע"י נשים וכותיים אם נזדמן הדבר עושים. שהרי מחוייבים בשבת והוחזקו בה. אבל אין אנו מיחדים להם מלאכה זו לומר יתעסק פלוני בפקוח זה שמא יבואו להרהר ולומר אין רוצין לחלל את השבת. ואין משגיחים עלינו ומכשילין אותנו. לפי שהכותיים לא היה להם משום ולפני עור לא תתן מכשול. כדאמרינן בשחיטת חולין (ד"ד ע"א) חותך ראשו של אחד מהן ונותן לו. וכן הנשים מתוך שדעתן קלה עליהן טועות בכך. וזהו מפני שמצטרפין לדעת אחרת. כלומר למיאנות וטעות. ושאר הנוסחאות אין אומרים לעשות ע"י ארמים וקטנים שלא תאמר הואיל ואלו מזומנים לעשות לא נחלל שבת שלא לצורך. אלא אפילו ישראל גדולים עושים.. ואם רצו הם עושין עמהם וסיפא בנשים וכותיים אין עושין כלל. אבל מצטרפין דעת ישראל עמהן. לומר שאין מוסרין להם לבדם העסק והפקוח הזה לעשות על ידם שמא יתעצלו או יפשעו. אבל מצרפין עמהן ישראל ומוסרין הדבר לישראל והכותי מתעסק על יד ישראל בפקו"נ. דכיון דישראל עוסק בו אף הוא מזדרז על ידו וזה הלשון הגון ביתר נוסחאות הללו. ת"ר מפקחין פקוח נפש בשבת. והזריז ה"ז משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד. כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו והזריז ה"ז משובח. לבור עוקר חוליא ומעלהו והזריז ה"ז משובח, ואינו צריך ליטול רשות מב"ד. ואע"ג דקא מתבר לה מתקן דרגא לחול. ננעלה דלת בפני תינוק שובר את הדלת ומוציאו והזריז הרי זה משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד ואע"ג דקא מתבר לה שיפי מכבין ומפסיקין מפני הדליקה והזריז ה"ז משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד ואע"ג דקא ממכיך מכוכי. ירושלמי תני הזריז ה"ז משובח והנשאל מגונה והשואל ה"ז שופך דמים יומא פ"ג) חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאים. אם אין שם בקיאים מאכילין אותו ע"פ עצמו מ"ט לב יודע מרת נפשו:

רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך מאכילין אותו ע"פ רופא. מ"ט תונבא הוא דנקיט לי' ומסקנא רב אשי אמר כל היכא דאמר צריך אני אפי' איכא מאה דאמרי לא צריך לדידיה שמעינן, מ"ט לב יודע מרת נפשו, וסוגיא דשמעתא רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך ורופא אחר אומר אין צריך אין מאכילין אותו שאין דבריו של אחד במקום שנים. חולה ורופאים שנים ושלשה ואפי' מאה כלם אומרים אינו צריך ויש שנים שאומרים צריך מאכילין אותו על פיהם. דספק נפשות להקל ואין הולכין בו אחר רוב דעות. חולה אומר צריך אפילו מאה בקיאין אומרים אינו צריך מאכילין אותו עפ"י עצמו והדין הוא מסקנא דשמעתא וסוגיא. וחזינן מאן דפסק דבתר רוב דעות אזלינן. וכן נמי כתוב בשאלתות. ואע"ג דגמרא בהדיא היא דכי אזלינן בתר רוב דעות באומדנא ה"מ לממונא אבל הכא ספק נפשות להקל. משמע דס"ל להני רבואתא דההוא אוקימתא ליתא. דמשום הא דמקשינן ע"פ בקיאים תרי פשיטא. תרי ותרי נינהו וספק נפשות להקל איתוקים הכי ומכיון דאתא רב אשי ואמר דכל היכא דאמר חולה צריך אני אפילו אמרי מאה לא צריך לדידיה שמעינן. קמה לי' מתני' כדמעיקרא. דאיכא אחרינא בהדי חולה ואמרי לא צריך ומאכילין אותו ע"פ בקיאים תרי ס"ד אמינא כשם שהחולה אומר צריך אני שומעין לו אפי' כנגד מאה בקיאים. כך כשהוא אומר איני צריך שומעין לו. דהכא והכא לב יודע מרת נפשו קמ"ל להקל אמרינן. להחמיר כחד בקי בעלמא הוא ולא כתרי. הילכך היכא דאיכא אחרינא בהדיה לתרי דאמרי צריך לדידהו שמעינן הא לחד לא שמעינן. ולא אמרינן חולה תונבא נקיט ליה אלא חד מנינן ליה תרי לא מנינן לי' ובודאי אשכחן דלענין דיני נפשות דאית בהו אומדני כדי שיש בו להמית, על ציפר נפשו הכהו או על שוקיו הכהו ואפ"ה בתר רובא אזלינן בהו. דבתר רובא אזלינן בכל מילי דסנהדרין. והא מלתא מסייע להך סברא