תורת האדם טז

איסור לכתחלה לא התירו בו שבות כדרכו משום חולי שאב"ס. אבל חולי שיש סכנת אבר אחד אע"פ שאין הנשמה תלויה בו התירו בו כל שבות שבעולם. וזהו שאמרו הלכה מחזירין את השבר מפני שהוא סכנת אותו אבר שנשבר. וזהו עין שמרדה דסבור מינה דהיכא דשחיק סמנין מאתמול כוחלין אותה מפני שהיא בתחלת אוכלא. ובודאי סכנת עורון הוא. והותרה בו שבות אפי' ע"י ישראל וזהו משפט שני. אבל מיחוש שאין בו חולי ואין אדם חולה ממנו אלא מתחזק והולך כבריא בשוק. בזה לא התירו שבות כלל ואפי' ע"י ארמאי. ולא עוד אלא דברים שאין בהם משום מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סממנים. וזהו החושש בשניו לא יגמא בהן את החומץ. ואמרו בפ' אין מעמידין (ד"ח ע"א) תנא היכא דכיבי לי' טובא נמי חושש קרי לה. כלומר כיון שאין אדם חולה מזה ואין בו סכנה כלל. וזהו החושש במתניו לא יסוך והחושש בגרונו לא יערענו בשמן. וזהו חמין ושמן חוץ למכה אבל לתוך המכה אסור. וזהו חזרת רטיה במדינה דאסר. וכולן גזירה משום שחיקת סממנין כדאמרינן בפרק במה בהמה. וזהו דרך שלישית. ולענין י"ט דאמרן במיכחל עינא. שמעינן מינה דכל צרכי חולה שאב"ס נעשין ע"י ישראל בי"ט שני של גליות. אלא מיהו איכא למימר דה"ה כגון מיכחל עינא דמלאכה גופה שבות היא. אבל להתיר אבות מלאכות אין לנו. ויש אומרים דכל צרכי חולה שאב"ס אין נעשין ע"י ישראל בי"ט שני כראשון אבל מיכחל עינא משום מכשירין התירוהו. וכר' יהודה. לפי שהוא דבר השוה לכל נפש. שאף הבריאין כוחלין וכן הנר משום דבר אחר יכבה שלא יתעשן הבית דמכשירין נינהו כולן מותרין בי"ט שני של גליות כר' יהודה. וחומרא הוא שהחמירו לאסור בראשון לפי שהלכה כר"י ואין מורין כן אבל צרכי חולה שאינו שוה בכל נפש והוא אסור מן הדין דומיא דמוגמר אין עושין אלא ע"י ארמי ואין לחלק דכל הסרת כאב וצער חולי מכשירין הוו. ערויי אוכלא וערויי כיבי גופא שוין נינהו ומאן דכאיב לי' עינא לא חזי שפיר ולא מתהני מאכילה ומאן דכאיב ליה לבא לא אכיל כלל:

שער הסכנה שנינו ביומא (פ"ד ב') אמר ר' מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין לו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות. וכל ספק נפשות דוחה את השבת. לאתויי מאי לאתויי ספק שבת אחרת. ה"ד כגון דאמדוהו לתמניא יומי ויומא קמא שבתא. מהו דתימא ליעכביה עד לאורתא כי היכי דלא נחיל עליה תרי שבי קמ"ל. תניא נמי הכי מחמין חמין בין להשקותו בין להברותו ואין אומרים נמתין לו עד שיבריא אלא מחמין לו מיד פירוש אם אמרו בקיאים שצריך חמין להשקה וצריך נמי חמין אחרים להבראה שירחצו אותו בהם לאחר השתיה אין אומרים נמתין לו שמא יבריא בהשקאה לבד ולא נחלל שבת שתי פעמים. אלא מקדימים ועושין הכל כדי שלא תתאחר ההבאה. שהזריז בפקו"נ ה"ז משובח. וספקו דוחה את השבת. ולא ספק זו בלבד אלא אפי' ספק שבת אחרת. ואין עושין דברים הללו לא ע"י ארמיים ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל. נ"א ואין אומרים יעשו דברים הללו ע"י ארמיים וע"י קטנים אלא אפי' בגדולי ישראל. והכי נמי בירושלמי אפי' בגדולים אפי' בישראל ואין אומרים לעשות דברים הללו לא ע"י נשים ולא ע"י כותים מפני שמצטרפין לדעת אחרת. נ"א אבל מצטרפי לדעת אחרת. ובתוספתא אין אומרים יעשו דברים הללו ע"פ נשים וע"פ כותיים אלא מצטרפין דעת ישראל עמהן. איכא דמפרשי שאם אמרו נשים וכותים צריך אין עושין לו אבל מצטרפין עם ישראל בקי שיאמר צריך והולכין אחרי דעות וזה כענין דאמרינן בר"ה (כ"ד א') עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת. וזה הפירוש אינו נכון לענין נשים. דאשה בקיאה ודאי מחללין שבת על פיה כדתנן (שבת קכ"ח ב') וקורין לה חכמה ממקום למקום. ות"ר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר. ואם היתה צריכה שמן חברתה מביאה לה שמן. ועוד מדלא קתני אין מחללין עפ"י נשים וע"פ כותים.