תורת האדם קסג
Torat Haadam 163 · תורת האדם · free full Hebrew text
Open in the reader →צער לא שימות הרשע ותאבד נפשו ותשוב כנפש בהמה ותתבטל, כי נפש הבהמה תשוב ליסודה שהוא האויר והיסודות כשאר כל הדברים הגופיים השבים ליסודם ועפרם בין דקים בין גסים, ולא אבד דבר מיום שנברא העולם ועד עכשיו רק בענין הזה להתגלגל ולשוב ליסודו, והוא אבדן כל האובדים כל זמן קיום העולם, כל שכן שזאת הנפש שהיא עליונה אי אפשר שתהיה בטלה ואובדת, ולא שתשוב בהמית ותצטרף אל היסודות הארבע שהן ממנה, כי זה איננו אמת בקבלה, והוא רחוק מאוד אל הענין מכל מה שבטלוהו המתחכמים, ואם היא תשוב ליסודם כתולדות הנבראים בעלי ההויה וההפסד שהם שבים ליסודם, אשריה וטוב לה כי הוא השכר הגדול והגמול הנכבד, אבל העיון הזה כולו ממה שנזכר למעלה מדברי רז"ל שחייבי העונש הזה נדונין בגיהנם י"ב חדש לפי הראוי להם, לאחר גמר דינם נשמתן נשרפת והם נעשים אפר, כלו' שנתבטלה יצירתן ממה שהיתה כדבר הנשרף המושב לאפר ורוח האלהים יתברך רוח הנחה ורצון מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים כלו' במדרגה שהיא למטה מעונג הצדיקים ומנוחתן והיא מדרגה שאין לה בה עונש וצער כבתחלה ולא נועם ועונג כצדיקים, והמצפצפים ועולים שהזכירו רבותינו עולין לאחר דינם למדרגה שיש בה מנוחה ועונג, ולא כענין הצדיקים, שאמרו במסכת שבת (קנ"ב:
) אלו ואלו בין של רשעים בין של בינונים נמסרים לדומה, אלו יש להם מנוחה והללו אין להם מנוחה, וכמו שאנו עתידין לבאר:
והרשעים הגמורים החמורים שנדונין לדורי דורות, רצון האדון יתברך מקים אותן ודן הנפשות ההם בעונש וצער שאינו מכלה הנפש החוטאת ההיא כדכתיב כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה. אף במדות הגוף כן נוח לעבד שהוא מתיסר ביסורין קשין שימות ביסוריו לשעתו יותר משיחיה ימים רבים ולא יהא סוף וקץ ליסוריו וצערו, כך אמרו בירושלמי במסכת פאה רובו זכיות יורש גן עדן רובו עבירות יורש גיהנם היה מעויין אמר ר' יוסא בר חנינא נושא עונות אין כתיב כאן אלא נושא עון הקדוש ב"ה חוטף שטר אחד מן העבירות והזכיות מכריעות, וכבר נזכר למעלה הענין הזה:
עונש הזה של גיהנם הוא בא לאדם מיד אחר המיתה, תכף שהרשע מת נפשו מתקשר בגלגל האש ומשם נצמדת לנהר של אש היוצא מתחת כסא הכבוד שהוא מיסודי הגלגל וכח האשות כולן, והוא יורד לגיהנם ועמו מתגלגלת ויורדת לשם, וזה הענין דומה לגלגולי הסבות החוזרות להויתם בכל הנבראים, והוא נכון ומתקבל אפילו לבעלי העיון הפילוסופים. הנפש הזו החוזרת ליסוד האש ונצמדת לו בין בתחלה בין בסוף נמשכה בדעתה להתעלות ולהדבק בעליונים כשאר כל הדברים שתולדתן לשוב, ועובי הגסות וגסות החטאים שהבדיל בינה ובין יוצרה מונעים אותה ונמשכת ונצמדת באש של גיהנם, ומחשבה זו הנמנעת ממנה היא יסורין וצער גדול שאין לו חקר ותכלית מלבד צערי גיהנם, וזה מענין הכרת שהוא לומר שהיא נכרתה מיסודה כענף הנכרת מן האילן שהוא חי ממנו כך אמרו חכמים ושל רשעים זוממות והולכות שנאמר ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע, ופירוש זוממות מלשון אשר יזמו לעשות, והענין כמו שפירשנו:
ומנין לנו שהוא בא מיד לאחר מיתה ואינו מן הדינין העתידין לימות המשיח ועולמות הבאים לדעותינו וקבלתנו, כך אמרו חכמים במשנת עדיות שמשפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש שנאמר והיה מדי חדש בחדשו וגו'. ואמרו בקידושין (לא:
) מכבדו בחייו מכבדו במותו, במותו אומר אבא מרי הריני כפרת משכבו והני מילי בתוך שנים עשר חדש אבל לאחר שנים עשר חדש אומר זכרו לחיי העולם הבא, ואמרו במסכת תענית (יא) בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפניו ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין אומר יפה דנתוני וכו'. והזכירו באגדה (ב"ב ע"ד:
) בענין עדת קרח כל תלתין יומין מהדרא להו גיהנם כבשר בקלחת אמרי משה אמת ותורתו אמת והן בדאין, ובענין אלישע בן אבויה (חגיגה ט"ו) אמרו כי נח נפשיה דאחר אמרי לא מידן לידייניה ולא לעלמא דאתי ליתי