תורת האדם טו

כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן. אמר רב יוסף הלכה כר' מרינוס:

בפרק אין מעמידין (כ"ח ב') אמר רבה בר זוטרא אמר ר' חנינא מעלין אזנים בשבת. תני רב שמואל בר יהודה ביד אבל לא בסם. איכא דאמרי בסם אבל לא ביד, מ"ט יד מיזרף זריף. אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת. סבור מינה ה"מ היכא דשחקי סמנין מאתמול ואיתויי מאתמול אבל מישחק ואיתויי בשבת לא. אמר להו ההוא מרבנן ור' יעקב שמיה לדידי מיפרשא לי מניה דרב יהודה אפילו מישחק סמנין ואיתויי בשבת דרך רשות הרבים מותר. ההיא אמתא דהואי בי מר שמואל דקדחא לה עינה בשבתא בליליא בי שמשי. צוחא צוחא ליכא דאשגח בה פקע עינה ומתא. נפק מר שמואל ודרש עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת. מ"ט דשורייני דלבא בעינא תלו. כגון מאי אמר רב יהודה כגון דמא ורירא ודיצא ודמעתא וקדחא ותחלת אוכלא. לאפוקי סוף אוכלא ופצוחי עינא דלא:

בפרק שני דביצה (כ"ב א') בעא מניה רב אשי מאמימר מהו לכחול את העין ביו"ט. היכא דאיכא סכנה כגון דיצא דמא ודמעתא וקדחא ותחלת אוכלא לא קמיבעי' לי דאפילו בשבת שרי. כי קמיבעי' לי סוף אוכלא ופצוחי עינא מאי. א"ל אסור. וה"מ מישראל אבל מארמי שרי. דהא אמימר שרי למכחל עינא מארמי בשבת. וא"ד אמימר גופיה כחל מארמי בשבת. א"ל רב אשי לאמימר מאי דעתך דא"ר עולא בריה דרב עלאי צרכי חולה עושין ע"י ארמי בשבת. וא"ר המנונא כל דבר שאין בו משום סכנה אומר לארמי ועושה ה"מ דלא מסייע בהדיה. מר הא קמסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח. א"ל איכא רב זביד דקאי כוותיך ושני ליה מסייע אין בו ממש. אמימר שרא למכחל עינא ביו"ט שני של ר"ה דס"ל כנהרדעי דאמרי שתי קדושות הן. ולית הלכתא כוותיה דקיי"ל דקדושה אחת הן אלא מיהו גמרינן מהא דאמימר דשרי למכחל ביו"ט שני של גליות ע"כ גמרא והנך שמעתתא מרפסן איגרי. דמשמע מדאמרן לעיל דבר שאב"ס אומר לארמי ועושה. דהתירו שבות במקום חולי אע"פ שא"ב סכנה. וכן אמרו סבור מינה ה"מ דשחיקי סמנין מאתמול. ראיה ג' דכוחלת יש בה משום שבות התירו במקום חולי. וכן מחזירין את השבר בשבת וכן גונח יונק חלב דמפרק כלאחר יד הוא. ובמקום צערא לא גזור רבנן. ואיכא למידק עלה והתניא אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת. ואע"פ שהטירוף הזה איסורו מדבריהם הוא ואתמר נמי בכחל עין מר הא קמסייע בהדיה דעמיץ ופתח. והא עמיץ ופתח שבות בעלמא הוא. שאפי' בעושה מעשה ממש הכוחלת אינה אלא משום שבות כדתנן שבת (צ"ב ע"ב) וחכ"א משום שבות ואפ"ה אסור ולא עוד אלא בדברים המותרים לבריא אסרו לחולה כדתנן (שם י"ט ע"ב) חוץ ממי דקלים וכוס עיקרין מפני שהן לירוקה אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו ותניא אימתי בזמן שמתכוין לרפואה. ואם מפני ריח הפה ה"ז מותר. והכי פירוקא דמלתא מיחוש שאדם חולה ממנו ונופל למשכב ואין בו סכנה התירו בו משום שבות שאין בו מעשה דהיינו אמירה לארמי. וכן התירו בו שבות דמלאכה הנעשית בשנוי. וזהו שאמרו דבר שאב"ס אומר לארמי ועושה. ואמרו לענין חיה כל ל' אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת. אלא עושה לה ע"י ארמאי בשבת. וזהו אמימר דכחל מארמי ואמרינן נמי מפרק כלאחר יד הוא. ובמקום צערא לא גזור רבנן. מפני שהן נעשין בשנוי שלא כדרך המלאכות אבל שבות שיש בו מעשה. כלומר דבר הנעשה ע"י ישראל והוא נעשה כדרכו בחול לא התירו וזהו אין טורפין יין ושמן לחולה משום דקעביד עובדין דחול. וזהו שהקשו על אמימר משום דעמיץ ופתח ועשה מעשה כדרך שעושה בחול החמירו כאן בשבות שיש בו מעשה ועובדין דחול. ולא החמירו בשבות דאמירה ולא בשבות דשנוי. וזהו דין אחד בחולי שאב"ס כלל לא סכנה של מיתה ולא סכנה של אבר. ובכה"ג נמי אמרינן בפרק במה מדליקין אם בשביל החולה שיישן פטור אבל אסור. ואוקימנא בחולה שאב"ס ר' שמעון היא אע"ג דכבוי בשביל חולה לר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה ואין בה אלא איסור של דבריהם.