תורת האדם קנז

והנה נתחייבו חבריו של איוב אע"פ שהיו מצדיקים מעשה האלהים, בהיותם מזכים אותם בזה הדרך, שנאמר ויאמר ה' אל אליפז התימני חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב ולא היה אליהוא בכלל העונש הזה, והנה לפי הנראה לא היה עונש וחטא על דבריו אפילו לא ירדו לעומק הדין, אבל טעם החטא כטעם עונשי השגגות שמתכפרין בקרבן ולכן צוה להקריב עליהם עולות, כי מפני שהיו שלשת החברים טוענין בלי ספק אצלם שאין יסורין בלא עון בשום פנים ושאיוב היה רשע היו נותנין דרך לאיוב שהיה יודע עצמו צדיק שיהיה מעשה האלהים בלא משפט, והיה להם לומר כי מעשה האלהים נעלם בדעתם אחרי שלא השיגו לענין הקבלה מפי הנביאים כמו שזכה אליהוא אליה. או יהיה החטא הזה מפני ששבתו מלענות את איוב והאמינו וקבלו סברתו הראשונה והאל ידע מצפון לבם ונענשו עליו כי איוב חזר בו ועשה תשובה והם לא נזדרזו להתודות על חטאם כמו שאמר הוא לשמע אזן שמעתיך והייתי טועה בידיעתך ועתה כיון שעיני רואה כבודך והשגתי ממך השגה אמתית אמאס ונחמתי על עפר ואפר, והם שלא אמרו כן הוצרכו לכפרה, וזהו ענין הכתוב מעשות עמכם נבלה, מפני שהם היו מזכים מעשה האלהים ואם יבא עליהם ממנו קצף יראה כדבר שאינו הגון:

וכן תראה ענין רוב מוסרי הקב"ה אל איוב לעלות מעשיו הנפלאים ולהודיעו מעשה האלהים ואת מיעוט דעתו של איוב בסוד הנביאים שלא ידע סודות הארץ והשמים ובהמות והעופות והים ובריותיו ובכלל מעשה בראשית, ורצונו לומר כי מי שלא ידע בכל אלה עם ראותו בהם ההשגחה וטוב הסדר וההנהגה אע"פ שהם בלא זכות ובלא חובה למה לא יחשוב בכלל שמשפטי האלהים בבני אדם נעלמים וסודם ביצירת הנפש והגוף סתום וחתום, ולמה לא יתן צדק לפועלו מן הסתם אחרי ראותו חמלתו והשגחתו הטוב בשאר הבריות השפלות ומדוע יבא אחרי המלך את אשר כבר עשהו ונכלל עם זה לאיוב הודעה אחרת כנגד האפיקורסות שבא בדבריו שמחמת פחיתות האדם אצל בוראו אינו משגיח עליו לטוב או לרע, כי עתה יפרש לו הקב"ה טוב השגחתו בכל אחת מהבריות מבני אדם עד קטני בריות הארץ והים והנהגתו בכולם בהשויה ובטוב הצריך להנהגה, וזה ענין מענה האלהים יתברך שמו עם מה שנרמז בדברי המענה הטעם שחדש אליהוא בצדיק ורע לו בקצת פסוקים ידועי קבלה וע"ז נתחרט איוב ושב בתשובה לבוראו שכבר ידע מדברי אליהוא כי הטענה ההיא שאמר לו היא טענה הגונה ומקובלת והיא סוף השגת האדם בידיעה הזאת ואין אחריה קושיא בידיעת האדם, ונתברר לו בידיעה שלמה מענין נבואתו במענה האלהים יתברך כי כל מעשיו בסדר ובהשגחה, ושיש עוד בהם טעמים סתומים אין מחשבה משגת אותם, זולתי המחשבה שקדמה לבריאתו של עולם יתברך שמו וחפצו ויתעלה לנצח:

וסוף דבר ראוי להאמין בזה הענין לכל בעל מקרה ופגע כי מקרהו וצרתו על עונו ופשעו וישוב על הנודע מהם בתשובה ועל לא הודע שלו ושלא זכור בהם יתודה מן הסתם, ואם יראה צדיק אובד בצדקו יהיה מיחס זה תחלה אל מיעוט עבירות שעשה. וכן יחשוב ברשע שליו יהא תולה שלותו בצדקות או מעשה טוב שעשה ואחרי כן אם יעבור דעתו למי שיראנו אובד והוא צדיק גמור רב הזכיות נקי החטא ובר הלבב. וזו איננה קושיא בדעת האדם רק למי שהוא יודע בעצמו שהוא צדיק ואין לו פשע עון מספיק לרעה המוצאת אותו. ואפשר שישא פנים בעצמו וישיא נפשו בצדקו, אבל זה ספק שהוא מועט עם הספק האחר שהוא רב ממנו, שיראה הרשע הגמור המוחלט מצליח בכל ענין ההצלחות, יהיה החושב מיחלו התלאות בסופו, או שלות הרשע הזה בסוד הנזכר הנכלל בסוד העיבור אם זכהו האלהים אליו לדעתו מפי הקבלה הנאמנה לאחר שישמר בו מן המכשול והטעות, כי לא רבים יחכמו. ואם לא שמע אותו יהא תולה הענין בו על דעת ודעי, ועם כל זה יחשוב בין היודע בין שאינו יודע שיש אחרי כל זה צדק וטוב טעם ודעת במשפט האלהים