תורת האדם קנ

וסמוך למיתה שקל עצמו והיה מחצה זכיות ומחצה עבירות רב חסד מטה לו כלפי חסד וזוכה בעולם הנשמות, ומיעוט עבירות שעשה גורעין ממנו חלקו, שכל אדם לפי מעשיו הוא זוכה בעוה"ב, כך אמרו חכמים לעולם הבא מלמד שכל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חברו אמרו בסיפא למה וכו'. וכן אפשר שזה הדין נוהג במי שהיה בר"ה במדה אחת ונגזר עליו דינו ואח"כ הכריע עצמו לצד אחת מן המדות, שדינו במקומו עומד ובעולם הנשמות הוא נידון כשלש כתות הללו כפשט הברייתא:

כשנפרעין ממי שרובו זכיות על מיעוט עבירות שעשה בעולם הזה הרי הוא כאלו לא עשאן ונותנין לו חלקו בעולם הבא כמו שראוי לזכיות שעשה, אעפ"כ מי שבידו מאות מצות כמותן והיו בידו עבירות אלא שנפרע ממנו בעוה"ז אין חלקם בעולם הבא שוה, זה צדיק גמור וזה צדיק שאינו גמור. לפיכך נפרעין ממנו בעוה"ז בכדי שיהא ראוי לחיי העוה"ב לא שיגיע למעלת הצדיקים כפי מה שראוי לכל אחד לפי אמונתו ולפי מעשיו כי אלהי משפט ה' אשרי כל חוכי לו:

ועוד מצינו שאמרו רבותינו (ברכות ה') אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הן שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח. ואמר רבה אמר רב סחורה אמר רב הונא כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין שנאמר וה' חפץ דכאו החלי למדנו מהם ז"ל שיסורין באין תחלה על מעשיו הרעים של אדם והן עבירות של לא תעשה שהדין נותן שיענש עליהם. לפיכך כשרואה שיסורין באין עליו ראוי לו לפשפש במעשיו ולחזור מהן בתשובה. וזהו שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' ופעמים שיסורין באין על בטול תורה וכן כיוצא בזה והן בטולי מצות עשה כמו שאמר רב קטינא למלאך שנתגלה לו (מנחות מ"א) וכי ענשיתו אעשה א"ל אין בעידן ריתחא ענשינן, לפיכך משבאו עליו יסורין ופשפש בעצמו ולא מצא בעצמו עבירה והוא שיש בידו ידיעה תחלה וסוף, יתלה היסורין בבטול מצות העשה שאינו מזרז לעשות אותן כראוי אלא מתעצל בעשייתן ובקיומן. אבל מי שהוא צדיק גמור ואין בידו עבירות ולא בטולי מצות אין יסוריו אלא יסורין של אהבה כדרך היסורין שפירשנו למעלה ליתן לו שכרו משלם לעה"ב. ולמה נקראו יסורין של אהבה והלא יסורין שפירשנו יסורין של עונשין הן על מיעוט עבירות שעשה, כגון שהן באין על שגגת מעשה ועל העלם דבר. כיצד הרי שאכל חלב בשוגג נקרא חוטא שכן קראתו התורה בכל מקום. ומהו חטאו שלא נזהר בעצמו ולא היה ירא וחרד אל דברי המקום ב"ה שלא יאכל ולא יעשה דבר עד שיבדוק יפה יפה ויתגלה לו הדבר שהוא מותר וראוי לו לפי גזרותיו של הקב"ה, ועל הדרך הזו הוא טעם חטא השגגה בכל התורה ועוד שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה דכתיב ונטמתם בם, לפיכך נקרא שוגג חוטא. אעפ"כ אין השוגג ראוי להענש על שגגתו בגיהנם ובאר שחת, אלא שהוא צריך מירוק מאותו עון ולהתקדש ולהטהר ממנו כדי שיהא ראוי למעלה ההוגנת למעשיו הטובים בעוה"ב. לפיכך חס הקב"ה על עמו ועל חסידיו ונתן להם הקרבנות להתכפר בהן השגגות וכשאין בית המקדש קיים משלח עליהם יסורין למרק מהן אותן שגגות ולהתכפר ביסורין כדי להיותן נקיים לעוה"ב. כשם שהקרבנות אהבה וחמלה על ישראל ולקרבן תחת כנפי השכינה שנאמר עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים, וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם. כך יסורין הללו אהבה וחמלה על האדם. אבל מ"מ אפי' יסורין אלו לכפרה ולמירוק חטא הן באים:

וכך אמרו שם (ברכות ה') אמר ר"י יוחנן נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה והקשו עליו ונגעים לא והאמר ר' כל מי שיש בו אחד מארבע מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה לישראל. הרי שדמו בכאן מזבח כפרה ליסורין של אהבה, ואע"פ שדחו מזבח כפרה