תורת האדם יד

בתריה דר' אלעזר לשיולי בתפיחא. זימנין דאמר ליה המקום יפקדך לשלם. וזימנין דא"ל רחמנא לידכרך לשלם. היכי עביד הכי והאמר רב יהודה אמר רב לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי. דאמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו. שאני חולה דשכינה עמו. דא"ר יהודה אמר רב מנין שהקב"ה סועד את החולה. שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי. תניא נמי הכי הנכנס לבקר את החולה לא ישב על גבי מטה ולא ע"ג כסא ולא ע"ג ספסל. אלא מתעטף ויושב לפניו. מפני שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי. שמע מינה בקשת רחמים בפני החולה בכל לשון. ואם בקש עליו רחמים שלא בפניו בלשה"ק. כשאר תפלות יחיד. באבל תניא (אבל רבתי פי"ב) האיש כורך ומקשר את האיש אבל לא את האשה והאשה כורכת ומקשרת את האיש ואת האשה האיש משמש את האיש בחולי מעים ולא את האשה. האשה משמשת את האיש והאשה. בפרק מפנין (קכ"ט א) אמר עולא בריה דרב עלאי כל צרכי חולה עושין ע"י ארמאי בשבת ואמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה אומר לארמי ועושה:

בפרק ר"א דמילה (קל"ד א) תניא אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת. ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר"מ טורפין יין ושמן לחולה בשבת. אמר רשב"א פעם אחת חשש ר"מ במעיו ובקשנו לטרוף לו יין ושמן בשבת ולא הניחנו. אמרנו לו רבי דבריך יבטלו בחייך. אמר לנו אעפ"י שאני אומר כך וחברי אומר כך לא מלאני לבי לעבור על דברי חברי אמר רב (שם פ"ב) אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת. ושמואל אמר נותנין חוץ למכה ושותת ויורד למכה, ואין נותנין חמין ושמן ע"ג מוך ליתן ע"ג מכה בשבת ולא ע"ג מוך שעל גבי מכה בשבת. (שם) ת"ר נותנין ע"ג מכה מוך יבש וספוג יבש בחדש אבל לא גמי יבש ולא כתיתין יבשים בישנים. בסוף עירובין (ק"ב ב') ת"ר רטיה שפרשה מעל גבי מכה בשבת מחזירין אותה בשבת. ר' יהודה אומר הוחלקה למטה דוחק למעלה למעלה דוחקה למטה. ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי המכה וחוזר ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי המכה ורטיה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח ואם מרח חייב חטאת. אמר רב חסדא מחלוקת בשפרשה ע"ג כלי אבל פרשה ע"ג קרקע דברי הכל אסור להחזירה. אמר רב יהודה הלכה כר"י. ולית הלכתא כוותיה. דהא רב אשי דהוא בתרא עבד עובדא כת"ק:

בפרק חבית (קמ"ח א') אין מחזירין את השבר. מי שנפרקה ידו או רגלו לא יטרפם בצונן אבל רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא. אמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל הלכה מחזירין את השבר. אמר מר עוקבא (שם ק"ט א') מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש. איבעיא להו חלא מאי, א"ל רב הילל לרב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמרין חלא לא. אמר רבא הני בני מחוזא כיון דמפנקי אפי' חמרא מסי להו ואסור. (שם ע"ב) כל האוכלים אוכל אדם לרפואה. וכל המשקין הוא שותה. חוץ ממי דקלים וכוס עיקרין מפני שהם לירוקה. אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו וסך שמן עיקרין שלא לרפואה (שם קי"א א') החושש בשניו לא יגמא בהן את החומץ אבל מטבל הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא. החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ. אבל סך הוא את השמן ולא שמן ורד. בני מלכים סכין ע"ג מכותיהן שמן ורד בשבת שכן דרכן של בני מלכים לסוך שמן ורד בחול ר"ש אומר כל ישראל בני מלכים הם. אמר רב הלכה כר"ש ולא מטעמיה דאלו ר"ש סבר אע"ג דלא שכיח שרי ורב סבר אי שכיח אין אי לא שכיח לא וכן הלכה. תוספתא אין לועסין מצטכי בשבת. אימתי בזמן שמתכוין לרפואה. אם מפני ריח הפה ה"ז מותר. החושש בשניו לא יגמא בהן את החומץ ויהא פולט אבל מגמע ובולע. מטבל כדרכו ואינו חושש והחושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל נותן שמן הרבה לתוך הגרון וכי תנן נמי הכי במתניתין לא יגמע ויפלוט תנן:

בפרק אעפ"י (כתובות ס' א') תנא רבי מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת מ"ט מפרק