תורת האדם קמו

האירוס בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו חכמת יונית. בפולמוס אחרון גזרו שלא תצא כלה באפריון בתוך העיר ורבותינו התירו שתצא כלה באפריון בתוך העיר. עטרות חתנים אמר רב לא שנו אלא של מלח ושל גפרית אבל של הדס ושל ורד מותר ושמואל אמר של הדס ושל ורד אסור של קנים ושל חילת מותר ולוי אמר של קנים ושל חילת אסור וכן הלכה. ועל האירוס מאי אירוס אמר ר' אלעזר טבלא דחד פומא. עטרות כלות מאי נינהו אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן עיר של זהב תניא נמי הכי אי זהו עטרות כלות עיר של זהב ודוקא לכלה אבל שאר נשים מותר כדתניא (שבת נ"ט) ולא בעיר של זהב מאי עיר של זהב ירושלים דדהבא כדעבד ליה רבי עקיבא לדביתהו אלמא אינה אסורה אלא לכלות. וכן עטרות חתנים ששנינו דוקא חתנים אבל שאר כל אדם מותרין בהם לא גזרו אלא בשעת שמחה כענין שאמרנו אפר מקלה שבראשי חתנים. וגרסינן בפרק קמא דגיטין (ז') אמר ליה ריש גלותא לרב הונא כלילא מנא לן דאסור אמר ליה מדרבנן דתנן בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים וגו' אמר ליה רב חסדא קרא כתיב כה אמר ה' הסר המצנפת והרם העטרה וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה לומר לך כל זמן שמצנפת בראש כהן גדול תהא עטרה בראש כל אדם נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול נסתלקה עטרה מראש כל אדם וגו', ואמרינן רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא גדיל כלילא לברתיה אמר ליה לא סבר לה מר הסר המצנפת והרם העטרה אמר ליה דומיא דכהן גדול בגברי וההיא לבתו כלה גדיל וכן הני גברי דאסר להון כלילת חתנים נינהו דעטרות חתנים תנן ודומיא דגברי בנשי מותר כך פירש רבינו תם ז"ל. נמצאו חתנים אסורין בכל העטרות והכלות מותרות בכולן חוץ מעיר של זהב. ושאר אנשים ונשים מותרין בכולן. וקשה לי מה שאמרו בפרק במה אשה יוצאה (נ"ז:

) ג' דברים נאמרו באצטמא אין בה משום כלאים ואין מטמא בנגעים ואין יוצאים בה לר"ה משום ר"א בר"ש אמרו אין בה משום עטרות כלות. אלא יש לומר דכל דאנסכא אסור משום עטרות, לאו דוקא עיר של זהב ואצטמא יש בה משבצות זהב וכיון דעיקרא בגד לא גזרו. ודרבינא של מיני צבעונין הוה כדקאמר דקא גדיל דומיא דמצנפת דאסורה לחתנים ומותרת לכלות שאי אפשר לנולן לגמרי. והיינו דתניא סתם אי זו היא עטרות כלות עיר של זהב אבל עושה היא כפה של מלח לא התיר בה עטרה שיש בה כסף וזהב אלא של מלח הזו. והתם תנן (גיטין ז') שלחו ליה למר עוקבא זמרא מנא לן דאסור שרטט וכתב להו אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, ולשלח להו בשיר לא ישתו יין אי מההיא הוה אמינא דמנא אסור אבל זמרא דפומא שרי קמ"ל דאסור. ובסוף סוטה אמר רבא אודנא דשמע זמרא תעקר ואמר רבא זמרא בביתא חורבא בביתא שנאמר קול ישורר בחלון חרב בסף. אמר רב הונא זמרא דנגרי ודבקרי שרי דגרדאי אסור, פירוש שאלו לסייע בכובד מלאכתן ואלו לזמר בעלמא אמר ר' יוחנן כל השותה יין בארבע מיני זמר מביא חמש פורעניות לעולם שנאמר הוי משכימי בבקר שכר ירדופו וכתיב והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם וכתיב בתריה לכן גלה עמי מבלי דעת וגו'. פירש גאון ז"ל הא דאמרינן זמרא דפומא אסור ה"מ כגון נגינות של אהבת אדם לחברו ולשבח יפה ביפיו כגון מה שישמעאלים קורין אשע"ר אבל שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה אין אדם מישראל נמנע מזאת ומנהג כל ישראל לאמרן בבית חתונה ובבית משתאות בקול נגינות ולא מצינו מי שמיחה בזאת ע"כ בהלכות רבינו ז"ל. בפרק אין עומדין להתפלל (ל"א) אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה כלומר בזמן גלות שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אימתי ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה בזמן שיאמרו הגדיל ה' לעשות עם אלה אמרו עליו על ר' שמעון בן לקיש שלא מלא שחוק פיו מכי גמרא להאי שמעתא מפומיה דר' יוחנן רביה: