תורת האדם קמג

דכתיב ביה ואחריתה כיום מר וכדאמרן התם מצוה שאני כך נראה לי מצאתי בגליוני הראשונים תשובה לרבינו האי באבל שחל שביעי שלו בתשעה באב. הוו יודעין שאין מצוה לפסוק את האבלות לאחר תפלת שחרית אלא קולא שמקילין באבל שמקצת היום ככולו וסגי ליה לנהוג אבלות בשביעי מקצת היום. ולעולם אי ניחא ליה לעמוד באבלו עד סוף היום אינה מגונה לפיכך אם נזדמן לו יום שביעי תשעה באב מה שהוא (זכר) אסור בתשעה באב כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה הרי הוא עומד באיסורו כל היום. אבל דברים שמותרין בת"ב ואסורין באבל כגון עטוף על שפם וזקיפת המטה וסלוק התפלין הרשות בידו אם רצה להמתין בהם עד הערב ימתין ואם רצה להסיר מנהג אבלות מאחר תפלת השחר יעשה, עד כאן דברי הגאון זכינו להסכים לדעתו. ומכל מקום אבל שחל שביעי שלו בתשעה באב ודאי מניח תפלין דהא לא נהוג בהו אבלות אלא ביום ראשון. ולענין סדר היום (מגילה ל"א.) אמר אביי האידנא נהוג עלמא למיקרי בכי תוליד בנים ומפטירין אסף אסיפם. ותניא (שם כ"ב:

) חל להיות בשני או בחמישי קורין שלשה ומפטיר אחד בשלישי וברביעי קורא אחד ומפטיר אחד רבי יוסי אומר לעולם קורין שלשה ומפטיר אחד וקיימא לן כר' יוסי דתניא זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תשעה באב ותענית צבור קורין שלשה וכן עמא דבר:

ובמסכת סופרים משבע מסכתות הקטנות מצאתי גבי נהגו העם לומר מזמורים בעונתן בתשעה באב ארבעה פסוקים משל ירמיה המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך וגו' עד כי אתה עשית את כל אלה. ושני מזמורים הללו אלהים באו גוים בנחלתך ועל נהרות בבל. ואע"פ שבכל מקום דברי קדושה מקדימין לדברי קבלה בכאן דברי קבלה מקדימים לדברי קדושה. וגרסינן התם יש קורין ספר קינות בערב ויש מאחרין עד הבקר לאחר קריאת ספר תורה שאחר קריאת התורה עומד ומתפלש ראשו באפר ובגדיו מפולשין וקורא בבכיה וביללה. אם יודע הוא לתרגמו מוטב ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגם בטוב ומתרגם. לפי שיבינו כל שאר העם והנשים והתינוקות שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים וכ"ש בנים זכרים. והקורא בת"ב אומר ברוך דיין האמת. ויש שמניחין את תיק התורה על הקרקע ואומר נפלה עטרת ראשנו וקורעין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו. ויש שמשנין ויש שיורדין מספסליהן וכולן מתפלשין באפר. ואין אומרים שלום זה לזה כל הלילה וכל היום עד שישלימו העם קינותיהם. ובשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת לחוץ כדי שלא יפסיק לבו מן האבל וכ"ש לשוח עם הארמי. ומסתברא דהך מכילתא מנהגי תניא וכך היו נוהגין שאחד קורא מגילת קינות וכולן שומעין כדרך שאמרו במגילת אסתר ומברך בקריאתה על מקרא מגילה וכך הזכירו שם בפרק ארבעה עשר. וכאן אמרו שמברך דיין האמת ונמצא שמברך עליה שתים. וכן מאי דקאמר קורעין ומספידין מנהגי נינהו. וכן מקום שנוהגין לשנות את מקומם שעושין אותו כשבת שניה של אבלות ומקום שיורדין מספסליהם עושים אותו כשבת ראשונה. וכן נהגו עכשיו שאלו מן הדין אין לנו בגמרא שינוי מקום ישיבת קרקע בתשעה באב כלל קל וחומר מכפיית המטה וכמו שפירשנו למעלה. וכך אמרו שם ערבית אין אדם שומע לחברו מפני שהן מתפללין בלחש ואין אומרים לא ברכו ולא יהי שם. אבל בתפלת השחרית לאחר הפסוקים והמזמורים האלו אומר ברכו בקול נמוך ואין מזכירים קדוש ואף לא קדיש. אבל בתפלת המנחה אומר קדוש וקדיש עד כאן במסכת סופרים ואף בזו נתלה הדבר במנהג:

ירושלמי ר' אחא אומר יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע ומאי ניהו רחם ה' אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל העיר האבלה ההרוסה והשוממה הנתונה ביד זרים הרמוסה בכף עריצים ויבלעוה לגיונות ויחללוה ולבני ישראל נתתה נחלה ולזרע ישורון ירושה והורשתה כי באש החרבתה ובאש אתה עתיד לבנותה כאמור ואני אהיה לה חומת אש וגו'.