תורת האדם קמב

בשעת תפלה אם היו מטונפות מדרך קינוח רוחץ כדרכו. כדאמרינן אם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואם לאו אינו אלא לתפלה. ובירושלמי בת"ב מרחיץ את ידיו ומעבירן על פניו. אם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרחצן במים רוחץ ומעבירו כדרכו ואינו חושש דהוה ליה כמלוכלך בטיט ובצואה דרוחץ כדרכו ואינו חושש, וכן כתב הרב רבי יצחק אבן גיאות ז"ל. אבל הרב רבי משה ז"ל כתב ביום הכפורים ובתשעה באב שאין שם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים ולא המעביר חבלי שינה ואין זה נכון אלא שאין לי להאריך כאן וכן נהגו קצת העם שלא לקרות פרשת קרבנות ומשנת איזהו מקומן ומדרש רבי ישמעאל בת"ב בבית הכנסת לפי שאסור לקרות בתורה. ואין לנו איסור בסדר היום שהרי קורא קריאת שמע ומברך לפניה ולאחריה. וכן קורין בתורה ומפטירין בנביא בענינו של יום, ופרשת התמיד ואיזהו מקומן כנגד תמידין תקנום ואומר כדרכו ואינו חושש:

מתניתין (תענית ל:

) מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים. רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשו בני אדם עצמן כתלמידי חכמים. תנ"ה רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמידי חכמים כדי שיתענה. תניא אידך רשב"ג אומר כל העושה מלאכה בתשעה באב כעושה מלאכה ביום הכפורים. ר' עקיבא אומר כל האוכל ושותה בתשעה באב כאוכל ושותה ביום הכפורים. וחכמים אומרים כל האוכל ושותה בתשעה באב אינו רואה בנחמתה שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה וכל שאינו מתאבל עליה אינו זוכה ורואה בנחמתה וכל האוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסיק בה עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם. תוספתא אין שאלת שלום לחברים בתשעה באב ולהדיוטות בשפה רפה פי' משיבין את ההדיוטות בשפה רפה. כך אמרו בירושלמי אין שואלין בשלום חברים בתשעה באב אבל משיבין את ההדיוטות בשפה רפה. ולענין כפיית המטה דתנן (שם) ר' יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים. תניא אמרו לו לרבי יהודה לדבריך עוברות ומיניקות מה תהא עליהם. אמר להם אף אני לא אמרתי אלא ביכול. תניא נמי הכי מודים חכמים לר' יהודה ביכול. ומודה ר' יהודה לחכמים בשאינו יכול אלא מאי בינייהו אמר אביי שאר מטות איכא בינייהו דרבי יהודה מחייב בכפיית כל המטות שיש לו בתוך ביתו. ורבנן אין מחייבין אלא בכפיית מטתו בלבד כדי שיישן על מטה כפויה. אמר רבא הלכה כתנא דידן ולא הודו לו כלל. מיהא שמעינן דלא מחייב בכפיית המטה ואע"ג דהיא ממצות הנוהגות באבל. ותניא כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב ההיא לענין מצות לא תעשה הנוהגות באבל. אבל כל מצות עשה שבאבל כגון כפיית המטה אינו נוהג בהם בט' באב והוא הדין לעטיפת הראש ואין צריך לומר שאינו חייב בקריעה דקריעה נמי ליתא מכל מצות האמורות באבל. כדאמרינן התם אבלות לחוד וקריעה לחוד. ומסתברא דחייב במצות ספלין בת"ב ואע"ג דהיא מצות לא תעשה הנוהגת באבל. כיון דלא מיתסר בהו אלא יום אחד דאבלות לא חמור תשעה באב טפי מיום שני דאבל. וברייתא מצות שנוהגות באבל שבעה קתני. ופרושי קא מפרש להו רחיצה וסיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה ודברי תורה. תדע דהא מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו משום דלענין אבלות נמי בשאין לו מה יאכל עושה בצינעא בתוך ביתו. וכן בשאלת שלום שכן באבלות לאחר שלשים משיב שלום. עשו תשעה באב כאבל לאחר שלשים כאן וכאן בקושי התירו לפיכך חברים עושין אותו כשלשה ימים הראשונים ונוהגין איסור במלאכה ואין שאלת שלום ביניהם כלל. שכן באבלות אין מתירין מלאכה לאחר שלשה אלא למי שאין לו מה יאכל. ואין מתירין שלום אלא למי ששאל שלא יהא צריך להודיעו שהוא אבל. הילכך תפלין דלא מיתסר בהו אבל אלא ביום ראשון בלבד חייב בהן בתשעה באב. ונותן תפלין ביד ובראש שלא ראו לבטל מצוה משום אבלות ישנה אלא ביום ראשון של אבלות בלבד