תורת האדם קכ

אזיל וכיון דסמכינן בגמרא עליה שמע מינה הלכה כותיה בכולהו דהא מיקל הוה בתלתייהו וכן פסקו הגאונים ורבינו ז"ל הילכך אם חל שביעי שלו להיות ערב הרגל מגלח בערב הרגל ביום השביעי דאמרינן מקצת היום ככולו ויום שביעי עולה למנין שבעה ועולה למנין שמונה שהוא מכלל שלשים ואם לא גלח ערב הרגל שהוא יום שביעי שלו מותר לגלח אחר הרגל דכשם שמצות יום א' ושעה אחת מבטלת גזרת שבעה כך מצות שבעה מבטל גזרת שלשים ואבל שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל מותר לגלח בתוך הרגל דכיון דשביעי שלו בשבת אנוס הוא ובשבת עולה לו והוה לי' קובר שבעה קודם לרגל דבטלה ממנו גזרת שלשים וכיון דאנוס הוא מותר לגלח במועד. אמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים בשחל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב והוא הדין אפילו יום ששי מאי טעמא דאכתי לא שלים אבילות דידיה אלא רגל הוא דמפיק ליה מאבילות הילכך אין מותר לרחוץ עד דעייל רגל וקיימא לן כותיה. ומצאתי בנמקי הצרפתים מעשה ועמד רבינו שמואל מאבלותו ערב יום טוב מבעוד יום והלך לבית הכנסת ולא התפללו מנחה אצלו בבית האבל כמו שעשו כל השבת כולה וטעם הדבר מפי הגאון אביו מפני שיום טוב מפסיק ומבטל גזרת שבעה ושלשים ומותר להסתפר ערב יום טוב כך מבטל גזרת ז' ועומד מאבלותו מבעוד יום עד כאן מצאתי בנימוקיהם. ודברי טעות הן שהרי אמרו אסור ברחיצה עד הערב אלמא כל גזרת שבעה עליו עד שנכנס ביום טוב אבל לענין גזרת שלשים בקוברו שבעה קודם לרגל מפני שאינו יכול לגלח ביום טוב התירוהו מבעוד יום וכן אפילו בערב שבת זוקף מטתו מן המנחה ולמעלה משום דלא אפשר ואף על פי כן אינו יושב עליה אלא משתחשך וכן הדין בכבוס מכבס ערב הרגל ואינו לובשן עד שתחשך וכן כתב הראב"ד ז"ל. כתוב בהלכות והלכה למעשה הקובר את מתו ברגל לא חיילא עליה אבילות אלא לאחר הרגל ונקיט ימי אבילות מיום טוב האחרון ואף על גב דלא נהיג ביה אבילות עולה לו למנין שבעה ולא נקיט לאחר הרגל אלא ששה ימים בלבד ומאן דשכיב ליה שיכבא ביום טוב שני שהוא יום טוב האחרון או ביום טוב שני דעצרת נהיג ביה אבילות דהוא יום מיתה וקבורה והכין אסכימו רבנן דאבילות דיום א' דאורייתא הוא דכתיב ואכלתי חטאת היום וכתיב ואחריתה כיום מר ויום טוב האחרון מדרבנן הוא וכיון דאבילות דיום ראשון מדאורייתא הוא ויום טוב אחרון מדרבנן אתי עשה דאורייתא ודחי לא תעשה דרבנן וכן כתבו כל הגאונים וקשה לי שהרי לענין חתן אמרנו מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וקובר מתו ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות דכיון דנכנס תחילה לחופה חלה עליו חתונה מיד והוה ליה רגל ודחי אבלות והא חתונה דרבנן היא ואפילו הכי אתי דרבנן ומבטל יום מיתה וקבורה עוד קשה לדבריהם למה נוהג אחר כך שבעת ימי אבילות ואין ימי החופה עולין לו הואיל והן מדרבנן אף על פי שלא נהג בהם כלום דומיא דיום טוב שני אי נמי לינקוט מיום אחרון של חופה. ויש לתרץ דעתם דגבי קובר את מתו בחתונה על כרחם דחו האבילות שאם ינהיגו בו יום ראשון אותו יום שנהג אבילות לא היה עולה למנין ימי חופה שאין שמחה במקום אבילות וכבר התחיל בהם לפיכך דחו האבילות ואף על פי שהוא מצות תורה וקיימו החופה אף על פי שהיא מצות חכמים דקיימא לן חכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. ויש שעלה בדעתם לומר שאין קוברין המת אלא למחרתו שאין כאן יום אבלות מן התורה והוה ליה כמלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין ומקוננות ודברים של שבוש הן ולמנין שבעת ימי חופה שאמרו שאינן עולין לו דבר ברור הוא שאין יום טוב ושמחה שלו עולין לו לאבלותו אתי ודאי דדבריהם ודחי ספק דדבריהם אבל י"ט שני דספק הוא ובספיקא אנו דנין בו בכל מקום דקיימא לן נולדה בזה מותרת בזה דשתי קדושות הן הילכך לענין אבילות מונין אותו חול דקיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל ואין אומרים ביום טוב שני חכמים העמידו דבריהם