תורת האדם קכא

במקום תורה שלא לנהוג בו אבילות דיום ראשון לפי שאין יום טוב מתחלל ממש באבילות זו שהרי כשחולץ מנעלו וסנדלו ואינו נותן שלום ולא קורא בתורה ומעטף ראשו וכופה מטתו אין יום טוב מחולל לו בכך שאפילו אדם אחר שנהג כן שלא לשום אבילות לא עשה ולא כלום הילכך מקיים של תורה ודוחה של דבריהם וכבר פירשנו שאינו קורע ביום טוב שני וכבר פירשנו לדברי הגאונים שאין דין אלא בשבעת מתי מצוה המפורשין בתורה אבל מי שמת לו אחיו מאמו ואחותו נשואה ביום טוב שני אינו מתאבל כלל דלא אתי עשה דרבנן דיחיד ודחי עשה דרבים ועל פי מה שסדרנו למעלה. ויש אומרים ביו"ט שני של ראש השנה שאינו מתאבל כלל דקדושה אחת הן ואע"פ שעולה אינו נוהג אבילות ואפי' הוי יום מיתה וקבורה וזה דעת הרב ר' משה הספרדי ז"ל, ולפי דעתם ודבריהם של הגאונים כיון דהוא מדרבנן אתי עשה דאורייתא ודחי ליה הילכך נהיג כשאר ימים טובים של גליות הקובר מתו ברגל עולה לו למנין שלשים ואין צריך לומר קברו שנים ושלשה ימים קודם הרגל דכי תנן הרגלים מפסיקין ואינן עולין למנין שבעה הוא דאין עולין דמצות שבעה אינה נוהגת ברגל אבל למנין שלשים עולין דמצות שלשים נוהגת ברגל דהא אינו מגלח ברגל. תניא נמי הכי רגל עולה לו למנין שלשים כיצד קברו ג' ימים בסוף הרגל מונה שבעה אחר הרגל ומלאכתו נעשית על ידי אחרים ועבדיו ושפחותיו עושין בצינעא בתוך ביתו ואין הרבים מתעסקים עמו שכבר נתעסקו בו ברגל ורגל עולה לו למנין שלשים. פירוש מלאכתו נעשית על ידי אחרים בארבעה ימים אחרונים של אבלות ועבדיו ושפחותיו עושין בצינעא בתוך ביתו ואין הרבים מתעסקין בהן עמו דכיון דשלשה ימים שבסוף הרגל משקבר את מתו לא עסקו במלאכה עולה לו שלא נחמיר בהן והרבים נמי מתעסקין עמו לנחמו שני ימים האחרונים של אבילותו לפי שכבר נתעסקו בו ברגל שלשה ימים דכל שהוא משום אבל רגל מפסיקו משום עסקי הרבים אין רגל מפסיקו. (מ"ק כ"ג:

) בני יהודה ובני גלילא הני אמרי יש אבילות בשבת והני אמרי אין אבילות בשבת מ"ד יש אבילות בשבת דקתני עולה מ"ד אין אבילות בשבת דקתני אינה מפסקת אי ס"ד יש אבילות בשבת השתא אבלות נהגא אפסוקי מיבעיא ואי קשיא לך למאן דאמר יש אבלות בשבת אלא הא דתניא בשבת קרעו לאחריו נימא תיהוי תיובתיה איכא למימר קריעה לפניו לאו מגזרת שבעה הן שהרי אם רצה מחליף ואינו קורע הילכך לכבוד שבת מחליף או מחזיר קרע ואפילו על אביו וכן הא דתניא מאימתי זוקפין מטות בערב שבת מפני שיש צער גדול בכפיית המטה כדאמרינן בפרק אחרון דתענית (ל:

) עוברות ומניקות מה תהא עליהן לפיכך התירו אי נמי ההיא תפתר בשאר מטות ולכבוד הרבים שמסובין עליהן בשבת אבל הוא עצמו במטה כפויה הוא ישן, וראב"ד ז"ל מפרש יש אבלות בשבת שאם רצה נוהג באבלות ולא שיהא הדבר עליו חובה ולהני דאמרי אין אבלות בשבת טעמא דעולה משום דאין שבעה בלא שבת ואם אינה עולה אין לך אבלות שבעה, ורב אחא משבחא פירש שבת עולה ואינה מפסקת מאי טעמא עונג הוא דכתיב ביה הרגלים מפסיקין ואינן עולין מאי טעמא שמחה כתיבא בהו וכן כתוב בהלכות גדולות ולהני דאמרין יש אבלות בשבת הא דקתני אינה מפסקת איידי דבעי למיתני רגלים מפסיקין תנא שבת אינה מפסקת לומר יש אבלות בין בצינעא בין בפרהסיא ולומר אין אבלות ברגלים כלל. (מ"ק כ"ד:

) בעא מיניה ר' יוחנן משמואל יש אבלות בשבת או אין אבלות בשבת אמר רב מנשיא בר תחליפא אמר רב כהנא אמר שמואל פ' ח' ז' חובה נ' ת' ר' רשות פריעת הראש שמגלהו מעטיפה שלו וחזרת קרע לאחוריו וזקיפת המטה חובה עליו, נעילת הסנדל ותשמיש המטה והרחצת ידים ורגלים בחמין רשות ורב אמר אף פריעת הראש רשות ואקשינן ולשמואל מאי שנא נעילת הסנדל דרשות דלאו כולי עלמא עבידי דסיימי מסאני ולא מינכר עליה אבלות פריעת הראש נמי לאו כולי עלמא עבידי דמגלו רישייהו ומתרצינן שמואל לטעמיה דאמר כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה א"ר יעקב אמר רבי יוחנן לא שנו אלא