תורת האדם קטז

נוהג לאחר הרגל אלא שלשים אם תורה הן יפסיק הרגל וינהוג אחר הרגל בשאר השלשים ועוד כל דבריהם אסמכתא הן ואדרבה לא משמע הא כולי עלמא מיחייבי אלא אבני אהרן אם תעשו תמותו הא לכולי עלמא רשות והא למוד דמהאי קראי דרשינן שתויי יין ופרועי ראש דמיתה בשעת עבודה אלמא האי קרא לחיובא דבני אהרן משתמע ובשעת עבודה בלחוד הוא וכן מה שאמרו אבל שלא פירע ושלא פירם חייב מיתה כאותה שאמרו אבל ששימש מטתו חייב מיתה והתם ודאי בכל שבעה קאמר ומאי מיתה עונש חכמים כענין שאמרו כל בר ישראל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. (מ"ק י"ט:

) אמר רב עמרם אמר רב אבל כיון שעמדו מנחמין מאצלו מותר ברחיצה כמאן כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו וכן ביום שלשים מקצת יום שלשים ככולו. וחכמי צרפתים ז"ל אמרו נהגו לעשות מקצת היום ממש באבלות אבל ליל שביעי אין עולה לו למקצת היום ויש שנתלין במה שאמרו לענין זקיפת המטה בערב שבת אע"פ שאין לו אלא יום אחד חוזר וכופה אמאי הא קודם שזוקף משעה שחשיכה יצא עליו מקצת היום ויצאו להם שבעת ימי האבל ועוד נתלין בזו שאמרנו כיון שעמדו מנחמין מאצלו מותר ברחיצה וכן אמרו באבל שבא יום שביעי ומצא מנחמין אצל גדול הבית אלמא ביום השביעי עצמו נוהגין מקצת באבלות ועוד שנינו (מגילה כ':

) לענין שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה ומפרשינן עלה בגמרא טעמא כיון דבעיא ספירה ספירה ביממא היא. ותניא נמי בפרק (עשירי דנדה דע"ב) ושוין בטבילת לילה לזבה שאינה טבילה אלמא אין מקצת לילה ככל היום במנין שבעה ודעתנו אינו נוטה להקל ומה שאמרו עמדו מנחמין מאצלו מותר משום דמקצת היום ככולו אם רצה לנהוג כולו באבלות נוהג והם שהיה דרכן שיבאו מנחמין אצלו ביום שביעי לנחם ולברך ברכת רחבה היאך יהא האבל מותר ברחיצה ואח"כ ינהוג עמהן באבל. אבל אם רצה לרחוץ בלילה ולנעול מנעליו ושלא יבואו מנחמין אצלו ביום השביעי כלל הוא הדין והוא הטעם וזו שאמרו מיהא דאמרינן ולמוצאי שבת אע"פ שאין לו אלא יום אחד חוזר וכופה אינה ראיה לדבריהם שהרי ודאי צריך הוא לנהוג אבלותו בשחרית נוהג בו ערבית ואדרבא היא הנותנת והיא הראיה ומכרעת דעתי להקל שאם תאמר כל הלילה ומקצת היום חייב לנהוג אבלות פשיטא משום יום אחד למה יהא חוזר וכופה אלא לפי שמקצת הלילה ככל היום וכבר יצא מן הזמן שהוא עליו חובה ורשאי לנעול מנעל וסנדל ושאר גזרת שבעה סד"א לא יהא צריך לכפות קמ"ל אין מקצת היום פוטרו עד שינהגו בכל גזרת שבעה ואע"פ שנהג במקצתן וספירה שומרת יום כנגד יום שאמרו אינו ענין דהתם מזבה גמר דכתיב בזבה וספרה לה שבעת ימים ובזב נמי כתיב ספירה וכולן טבילתן ביום ודינא אחרינא הוא שאין מקצת יומין ככולו שהרי אם ראו אפי' בסוף היום סותרין כל שבעה אלא אדרבה מינה ראיה שהרי אמרו בפסחים בפרק כיצד צולין (דפ"א) לר' יוסי דאמר שומרת יום כנגד יום מכאן ולהבא הוא מטמא דמקצת היום ככולו אלא זבה גמורה היכי משכחת לה שלשה ימים רצופין דהא מקצת לילה ככולו ומוקים לה בשופעת, ואי בעית אימא ברואה שני בין השמשות אלמא כל שמקצת היום ככולו בספירה ואינו סותר מקצת לילה נמי ככל היום, ואע"ג דלרבנן בעיא שימור דמקצת היום כדאמרן התם אכתי מימי זבה היא דהא סתרא כל יומא אבל לרבי יוסי דאמר מקצת היום ככולו לגמרי ולא סתרה כל יומא מקצת הלילה ככל היום נמי. וכן פירש רש"י ז"ל שם בפרק כיצד צולין בלשון הזה ולפי הדברים למאן דאמר מקצת היום ככולו תחלת לילה עולה לספירה ולא בעינן עד שיעלה עמוד השחר לגמרי מדלא קאמר משכחת לה ברואה בלילות והיינו דוקא לרבי יוסי דאית ליה מקצת היום ככולו ולא סתרה דאלו לרבנן הא תנן במתניתין וברייתא שאין מקצת הלילה עולה וכדפרישית. שוב מצאתי בנמקי רבינו הצרפתי רבינו יעקב התיר בשעת הדחק לאבל לרחוץ בלילי שביעי. וכתב הראב"ד ז"ל אבל שלא נהג אבלותו כל שבעה בין בשוגג בין במזיד משלים אותו כל שלשים חוץ מן הקריעה שאם לא קרע בשעת חיובו אינו