תורת האדם קטו

הרבים מתעסקים עמו והנושאין במשואו, וכן נראה עוד שעיקר אבלות מן התורה אינו אלא בעידונין כגון רחיצה וסיכה ותשמיש המטה ותפלין שהם פאר ותכבוסת ותספורת דשמחה הוא ואבלות כשמה שלא יתעסק בדברים של שמחה אלא בדברי אבלות וזה אנינות שבלב שממנו למדו שלא יתעסק בדברים של שמחה אבל מנעל וסנדל ועטיפה אינן מן התורה שלא אמרה תורה לענות ולצער נפשו מנוהג של כל העולם לפיכך הקילו באלו עד שיקבר והוא הטעם בעצמו למה שאמרו באבל יצא לדרך נועל ומה שאמרו בחתן בועל בעילת מצוה ופורש ולא אסרוהו משום שאנינותו בזה תורה מפני שבעילת מצוה נמי עשה של תורה היא כדתניא ובלכתך בדרך פרט לחתן ודחי זו מפני זו. וכן יש לומר דתפלין משום דמצוה רבה הם לא אסרום אלא יום ראשון שיש בו אבלות תורה אבל משני ואילך לא רצו לבטל מצוה גדולה של תורה משום אבלות דדבריהם ומכל מקום משום אנינותו אסור בהם כדאמרן ברבי עקיבא כששמע שמת בנו מיד חלץ תפלין ומפני שהוא טרוד בקבורת המת ואין לבו באבלות לא מנו שבעה ושלשים אלא משעת סתימת הגולל ועוד שהרי על כרחם התירו במקצת דיני האבלות עד שיקבר מפני צרכו של מת כמו שפירשנו ואינו בדין שימנה אלא משעה שנוהג בכולם. ועוד אני סומך דברי הגאונים דמשמע בכל מקום דענין הנדוי כדין האבלות הוא ובגמרא נראה שאבלותו של מנודה מן התורה הוא מדאמרינן (מ"ק ט"ו) מנודה מהו שישלח קרבנותיו ואמר רב יוסף תא שמע כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר מנודין היו לשמים והיו משלחין קרבנותיהן ואי מדרבנן אכתי לא תיקון אבלות דנדוי וכל שכן דהתם לבטל כל ישראל מקרבנות ליכא לתקוני אלא משמע דאורייתא נהיג אבלות וכל שכן באבל ממש דנהיג עד כאן השיגה דעתנו לתרץ דברי הגאונים וללמד עליהם זכות ועכשיו למדנו לפי המדה הזו שאבלות יום ראשון כשהוא יום מיתה וקבורה אבלותו מן התורה ולא לכל הנוהגים באבלות אלא לשבעה מתי מצוה המפורשין בתורה שכהן מטמא להם והם אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו בתולה ואשתו אבל מתים שהוסיפו עליהם לאבלות שהם אחיו מאמו ואחותו נשואה או ארוסה מאב או מאם וכן אנוסה ומפותה אלו אין כהן מטמא להם ואינו אונן עליהם ואבלותו נמי מדברי סופרים הוא וכן כתב הרב רבי משה הספרדי ז"ל בדרך הזה אלא שהוא מונה אשתו מד"ס ואינה אלא מן התורה וכן שנאוה עמהם בברייתא כמו שכתבנו הגירסא למעלה וכן כתובה בהלכות ובנוסחי הגאונים תדע שהרי כהן מטמא לה ויוסף הכהן טמאוהו אחיו הכהנים בערב הפסח ובעל כרחו. ומה שאמר הרב ז"ל מדברי סופרים היא ועשו אותה כמת מצוה ההיא באשתו קטנה תניא בהדיא כדאיתא בפרק האשה רבה (פ"ט:

) וכמו שכתבנו בענין הכהונה ומינה הא גדולה דאורייתא היא וכן כתב באחותו נשואה שאבלותה מן התורה וזה לא ידענו לו צד סמך ומקום טענה והלכך אבלות שבעה מתים שהזכרנו נוהג ביו"ט שני ביום מיתה וקבורה ועל פי מה שהסכימו הגאונים אבל אבלות שאר מתים הנזכרת שהוא מדבריהם אינו נוהג ביו"ט שני ואפילו ביום מיתה וקבורה וע"פ מה שאנו עתידין לסדר לפנינו, כתב הראב"ד ז"ל דגזירת שלשים גיהוץ ותספורת דאורייתא משום דכתיב בבני אהרן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פירע ושלא פירם חייב מיתה. וגמרינן פרע פרע מנזיר ואיתקש אבלות דבגדים לאבלים דתגלחת דכתיב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם, והוא מתרץ בזה מה שאמרו אי אבלות דמעיקרא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד דאלמא איכא אבלות דמעיקרא בעשה ומוקים לה הרבז"ל בגיהוץ ותספורת. והנה דעת הרב ז"ל כדעת הגאונים בגזירת שבעה שהם מן התורה ומוסיף עליהם בגזירת שלשים ואני אומר הבו דלא לוסיף עלה דודאי אבלות שלשים דרבנן תדע שהרי רגל מבטלתן בקבר ושבעה קודם לרגל עשו אותו כאבלות שאר הימים שהרגל מבטלתן מה שאין כן ביום ראשון שהוא מן התורה שאין רגל מבטלו ואע"פ שמפסיק בקברו ברגל התם דין הוא שלא יחול אבלות בקברו ברגל שכבר חלה עליו עשה של שמחת הרגל ואעפ"כ רצו לעשות זכר לאבלות מפני שיש לו עיקר בתורה