תורת האדם קיד

מפני ספק של דבריהם הקלו בהם אלא שכל ספק בן קיימא אין לבו של אדם דוה עליו ולא מקיים ביה ואחריתה כיום מר הלכך אין מתאבלין עליו. ותניא בסיפרא יכול בבנו ובבתו הנפלים ת"ל לאמו ולאביו מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא יצאו בנו ובתו הנפלים שאינן בני קיימא ומינה לגמרי מיעטינהו רחמנא מה אביו ואמו בני קיימא יצאו נפלים ואין הולכין בהם אפילו אחר הרוב אלא כל שלא הוחזק בן קיימא אינו מטמא וכיון שאין כהן מטמא לו אין מתאבלין עליו הנפלים לאו משום ספיקא קא ממעט להו רחמנא דהא בנו הוא ודאי אלא גזרת הכתוב הוא שלא יטמא לנפלים ולמדו חכמים אבלות מטומאה וכן לענין אבלות, ואע"ג דתניא התם לה יטמא על הודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק ואפ"ה מתאבל אונן על הספק, לענין ספקות ליכא למיגמר אבלות ואנינות מטומאה, דהתם איכא איסורא דטומאת כהן ולא אתי עשה דספק ודאי לא תעשה ודאי מה שאין כן בנפלים דודאי בנו ובתו הן והוציאן הכתוב מן הכלל. ואני סבור שזה שאמרו לה יטמא על הודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק אסמכתא בעלמא הוא דנקיט בה קרא ולא מיצטריך קרא למעוטי ספיקא לטומאה שאין ספק מצוה מוציא מידי ודאי איסורא. ומה שפסקו הלכה כדברי המיקל באבל יש לומר מפני שלא מצאו מחלוקת שבאבל אלא בשל דבריהם כגון במקצת שביעי ככולו ובנטילת צפרנים ובבא ממקום רחוק משלשה ואילך אם מונה עמהן ובשמועה רחוקה וכללו של דבר בדקדוקי סופרים שהחמירו על עיקר אבלות תורה, והא דאמרינן בפרק יש בכור לנחלה (בכורות מ"ט:

) הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כיום שלפניו דמי טעמא דמלתא כדאמרן ואמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל אע"פ שספק הנפלים מטעם אחר נתמעט מאבלות ודשמואל אינו לענין מת ביום שלשים דההוא פלוגתא לאו לענין אבלות מתניא אפילו הכי מייתי לה מדשמואל לומר דלא מחמרי רבנן באבלות ולא אזלי ביה לחומרא אלא אפילו דיחיד במקום רבים דחינן להקל הלכך כיון דספק נפלים דאורייתא אין מתאבל עליהם לא מחמרי בהו מדרבנן דלקולא אזלינן בכל ספיקי אבלות. והאחרונים מחכמי הצרפתים ז"ל אמרו בתוספות דאפשר בשפסקו הלכה כדברי המיקל באבל לא מפני שהוא של דבריהם אלא אפילו בשל תורה ואפילו בראשון כך פסקו שאלו מטעם קולא של דבריהם יחיד במקום רבים הלכה כרבים כדמסקינן בפרק מי שהוציאוהו וכאן אפילו יחיד במקום רבים אלא קולא הוא אע"פ שהוא בשל תורה וכן הם מפרשים הלכה כדברי המיקל בעירוב אפילו הוא מן התורה למאי דס"ד התם וזו ההוראה מהם ז"ל אינה מכוונת אצלנו ואין לנו שום הלכה כדברי המיקל בעירוב אלא מפני שהוא של דבריהם למה יהא הלכה כדברי המיקל באבל בשל תורה ושמא מפני שאין דעתו של אדם אוננת בשמחה וגירסת ר"ח ורבינו האי שם בבכורות הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כיום שלאחריו דמי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל וכן בהלכות גדולות ואין אנו יורדין לסוף דעתם בזה וצ"ע. ולענין שאילתא דשאילנא קדמיכון למה לא חייבוהו באבלות בשמתו מוטל לפניו שהוא עיקר אנינות ועיקר מרירותו של אדם ועליו כתיב ואחריתה כיום מר, יש לומר דודאי נוהג הוא במקצת דברי אבלות אסור ברחיצה ובסיכה קל וחומר מאכילת בשר ושתיית יין ואכילה כל צרכו נמי אסרו עליו ואין צריך לומר שאסור בשמחה ובתספורת ולא תיקשי לן מנמסר לרבים דמותר לאכול בשר כיון שאינו מוטל עליו לקברו דמכל מקום בעידונין ושמחה אסור הוא ואסור בשאילת שלום שאף אחרים אסורין כשהמת בעיר. במלאכה נמי אי במלאכת עצמו אפילו אחרים אסורין וכבר אמרו שהוא אסור לישב אפילו על מטה כפויה אלא על גבי קרקע הוא צריך לישב לא אמרו אלא שאינו חולץ מנעל וסנדל ואינו מעטף הראש ואינו חייב בכפית מטותיו באלו הקילו עליו מפני שהוא טרוד בעסקי המת ומוטל עליו לקברו ולילך עמו מעיר לעיר ואם באת להחמיר עליו בחליצת סנדל ומנעל ועטיפת הראש אף עסקי המת נפסדין בכך לפיכך לא החמירו עליו באלו וכן במלאכה אינו בדין לאסור עליו מלאכת קבורתו של מת והלא אפילו לאחר קבורתו מגלה ראשו לכבוד הרבים כל שכן לכבוד המת ואחרי כן