תורת האדם קיג

ובשאלת שלום וכל שהוא שב ואל תעשה תדע שהרי לענין אנינות לא אתי עשה דושמחת בחגך ודחי אנינות שהרי לדברי האומר אנינות לילה דאורייתא אונן אינו טובל ואוכל פסחו לערב. והתם תנן (זבחים צ"ט:

) אמר אביי כאן כשמת לו מת קודם חצות כאן שמת לו מת לאחר חצות מת לו מת קודם חצות לא איתחזי לפסח חיילא עליה אנינות אלמא דקדים דחי והכא אמרינן דאתי דרבים ודחי דיחיד אפילו מעיקרא אלא שמע מינה קולא היא בשל דבריהם לומר שלא העמידו דבריהם בעשה דיחיד במקום דרבים:

בפרק היה קורא בתורה (ברכות ט"ז) ר"ג רחץ לילה הראשון שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ אמר להם איני כשאר כל אדם איסטניס אני מ"ט אנינות לילה דרבנן דכתיב ואחריתה כיום מר ורבנן הוא דגזרו ביה ובאיסטניס לא גזרו ביה רבנן כתוב בהלכות רבינו ז"ל חזינן למקצת רבואתא דקא כתבי בהא דר"ג דקסבר אנינות לילה דרבנן לא קיימא לן כותיה. ורבינו ז"ל הכריע הלכה כמותו מדתניא בפרק טבול יום (צ"ט:

) הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם אני היום אסור והלילה מותר ובדורות ביום ובין בלילה אסור דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים ואמרינן נמי התם עד מתי מתאוננין עליו כל אותו היום בלא לילו ור' אומר כל זמן שלא נקבר תופס לילו אמרוה רבנן קמיה דרבא מדאמר ר' יוסי קבורה תופס לילו מדאורייתא וסבר ר' אנינות לילה דאורייתא והתניא הן היום הקריבו את חטאתם אני היום אסור וכו' רבי אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים לעולם דרבנן הוא ורבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. וגרסינן נמי בפסחים (צ"א:

) אונן טובל ואוכל פסחו לערב קסבר אנינות לילה דרבנן וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת וכיון דאשכחן כל הני תנאי דסבירא להו דיום ראשון בלחוד דאורייתא אבל לילו דהוא ליל שני למיתה לא תפיס אלא מדרבנן ור' יהודה לחודיה הוא דסבר יום מיתה תופס לילו דאורייתא שמעינן מינה דלית הלכתא כותיה דקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים הלכך יום ראשון דהוא יום מיתה הוא נהי דאיתיה מדאורייתא אבל מליל שני ואילך מדרבנן הוא והאי סברא דר"ג הוא דקסבר אנינות לילה דרבנן והלכתא כותיה, ואי קשיא לך ההיא דאמרינן אבל אינו נוהג אבלותו ברגל דכתיב ושמחת בחגך אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד דשמעת מינה דאיכא חיובא דאורייתא באבלות בתר דנפיק ליה יומא קמא דהוא יום מיתה, ההיא לא קשיא מידי דהכי קאמר אבל אינו נוהג באבלותו ברגל דברי הכל אפילו למ"ד יום ראשון תופס לילו מדאורייתא דאי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד ע"כ בהלכות. ובודאי לענין אנינות יפה פסק דסוגיין אנינות לילה דרבנן ואע"ג דר' נחמיה סבר נמי אנינות לילה דאורייתא אפילו הכי דר' ורבנן עדיפא ומשום שמעתא דאתמר סתמא אי אבלות דמעיקרא הא לא מידחיא סוגיין דלרווחא דמלתא איתמר וזה כסיוע לדברי הגאונים שהרי רחיצה של רבן גמליאל מדיני אבלות היא וטעמא משום דאינו תופס לילו לאנינות הא ביום עצמו דאנינות דאורייתא רחיצה אסורה דאבלות נמי דאורייתא הוא אלא שחכמי הצרפתים מקשים דודאי קים להו בגמרא דרבן גמליאל לא היה רוחץ ביום עצמו שאלו היה מותר לרחוץ לא היה משהה רחיצתו עד הלילה מפני איסטניסות דעתו ומיד שהותר רחץ לפי פירושו בגמרא דקסבר אנינות לילה דרבנן וכיון שאין לו עיקר בתורה כלל אפי' באנינות לפיכך רחץ בלילה ולא הקל בכך ביום א' עצמו מפני שיש לו עיקר בתורה שאנינות ומרירות שלו תורה אלמא קא סבר אנינות לילה דרבנן שאלו היה תורה לא היה רוחץ בלילה עד למחר כשם שלא רחץ ביום ראשון עצמו. ועכשיו אני חוזר לסייע על דברי הגאונים ז"ל ששנינו באבל ספק שהוא אחיו ספק שאינו אחיו ספק שהוא בנו ספק שאינו בנו מתאבל ואונן ולא מטמא אי זו הוא אנינה מיום מיתה עד יום קבורה דברי רבי מאיר וחכ"א אין לך איסור באנינות אלא יום אחד בלבד הרי בכאן ספק אבלות להחמיר אלמא ספק תורה הוא וזו שהקשינו למה הקלו בספק ולדות נראה בעיני שלא