תורת האדם קיב

מר וכן כתוב בהלכות גדולות ובפסוקות למדו הגאונים אבילות יום ראשון מאנינות דאמרינן בפרק טבול יום (זבחים צ"ט:

) לענין אבילות מת לו מת בארבעה עשר יום מיתה דאורייתא תופס לילו דרבנן מת לו מת בשלשה עשר וקברו בארבעה עשר יום קבורה דרבנן לא תפיס לילו דרבנן והתם (שם ק':

) נמי מקשינן עד מתי מתאוננין עליו והולכין כל אותו היום רבי אומר כל זמן שלא נקבר הא קבריה אישתרי ליה מי איכא דלית ליה ואחריתה כיום מר וחכמי הצרפתים ז"ל השיבו אם כן היאך אמרו הלכה כדברי המיקל באבל והלא בשל תורה הלך אחר המחמיר וכל שכן ביחיד מיקל ורבים מחמירין שהיה להם לעשות כדברי הרבים. ועוד השיבו מדאמרינן לגבי ספקות (שבת קל"ו) רשב"ג אומר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי ואיתמר עלה לענין אבילות בריה דרב יוסף איתליד ליה ההוא ינוקא שכיב בגו תלתין יתיב קא מתאבל עליה א"ל אבוה צורניתא בעית למיכל אמר ליה קים לי בגויה שכלו לו חדשיו אלמא אפילו נולד לספק חדשים שלמים אינו מתאבל ואף על פי שרוב נשים מעברות ויולדות ומיעוט מפילות וכי היכן מצינו שלא נחוש לרוב להחמיר בשל תורה ונלך אחר המעוט להקל ובולד זה מצינו שאמרו מת בתוך שלשים יום אם אשת כהן היא אינה חולצת וסמכינן עלה למימר ולד מעליא הוא ואף על פי כן לענין אבילות הלכו בו להקל ואינו נוהג בה אפילו יום ראשון למדנו שתולין בו להקל בדבר שאין לו עיקר ולענין מת ביום שלשים נמי איתמר בפרק יש בכור לנחלה (בכורות מ"ט) אמר ר' אסי הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו דמי דהוא יום תשעה ועשרים ואינו נוהג עליו אבילות דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל ואע"ג דספקא הוי דתנן ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן אפילו הכי לענין אבילות לקולא ועוד שהרי כל הדברים הנוהגין באבל מדברי משה רבינו לא למדנו עד שבאנו לדברי יחזקאל בן בוזי ולמדנו חוץ מקריעה שסמוכה לדברי תורה לפיכך אמרו אבילות וקריעה לחוד אבילות הלכתא כדברי המיקל בקריעה כדברי הרבים וכל זה סעד וסמך שאבילות מדברי סופרים הוא וכן הא דאמרינן בראש פרק מי שהפך (מ"ק י"א) רב אשי אמר לא מיבעיא קאמר לא מבעיא ימי אבלו דמדרבנן הוא ושרי אלא אפילו בחולו של מועד דאיסורי מלאכה מדאורייתא הוא משום פסידא שרו רבנן ההוא נמי כפשטה הכי משמע דכולהו שבעה דאבלות דרבנן הוו וכשם שמלאכה דרבנן כך כל שמנו חכמים באבל דרבנן לא מצינו חומר בזה מזה, ואם תאמר לשאר הימים נצרכה אינו במשמע דהוה ליה למיתני מועד ואבל ויהא יום ראשון בכלל. ואני תמה היאך למדו הגאונים אבלות מדין אנינות והלא זמנו של זה לא זמנו של זה מתו מוטל לפניו אונן דבר תורה וזהו עיקר אנינות ובאותו זמן אינו מתאבל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים נקבר מתאבל עליו והיאך תלו הגאונים עצמן בזה שכתוב ואחריתה כיום מר ואין כאן אבילות כלל אלא מדבריהם והיאך נלמוד זה מזה אלא שמע מינה שאין מרירות של ואחריתה כיום מר אלא בלב ועוד קשה לי אי אבילות דבר תורה היאך אמרו באבל שיצא לדרך נועל ונכנס לעיר חולץ מי איכא בדאורייתא קולא כי האי גוונא ומיהו בודאי מצינו סעד לדברי הגאונים ז"ל מזו שאמרו (מ"ק י"ד:

) אבל אינו נוהג אבלות ברגל דכתיב ושמחת בחגך אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד ואי אבילות דהשתא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים אלמא שייכא עשה באבילות אלא שרבותינו הצרפתים ז"ל מפרשי דהאי עשה לאו דוקא אלא עשה דדבריהם נמי עשה קרו ליה לומר שאע"פ שחכמים עושין חיזוק לדבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם במקום עשה בכאן לא החמירו עליו דאתי דרבים ודחי דיחיד דשנינו לענין שופר של ר"ה (ר"מ ל"ב:

) אין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום ל"ת ואיתמר עלה מאי טעמא שבתון עשה הוא והוי ליה יו"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ודבר שהוא משום שבות מאי עשה ומאי לא תעשה איכא אלא עשו מלאכות של דבריהם כשל תורה שלא לדחות אף כאן אלמלא שזה מצוה של רבים וזו מצוה של יחיד היו מעמידין דבריהם במקום עשה והיו מנהגין אבילות ברגל במלאכה בנעילת הסנדל