תורת האדם קא

שומעין לו אלא מסב עמהן על מטה כפויה או על הארץ אבל ביחיד לכל שומעין ולא עבדין כן כלומר אין בני אדם נזהרין בזה אלא כופה ומסב על הספסל אפילו ברבים. מכל מקום למדנו מזו הברייתא השנויה באבל שהזכירו בגמרא ירושלמית זו שאם כפה מטתו שומעין לו לישן ע"ג ספסל כל שכן על גבי קרקע:

מתניתין (סנהדרין י"ח) וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מסב על הדרגש ירושלמי הדא אמרה דרגש יש בה משום כפיית המטה המלך אינו חייב בכפיית המטה פירוש ביום בשעה שנכנסין אצלו שלא יתגנה עליהם ולא ישב עמהן בקרקע כדתניא שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך אבל בלילה חייב בכפיית המטה דהא כתיב בדוד המלך וישכב ארצה ואוקימנא כעין ארצה במטה כפויה. באבל (פי"ט) תניא כופה אדם מטתו ע"ג שני ספסלים או ע"ג ד' אבנים ונותן אפילו ד' וה' למעלה ואפילו גבוה מן הארץ שלש אצבעות (נ"א ד"ט) עליה היה נותן ובלבד שיהו רגליה זקופות מלמעלן והוא הדין למטה שראשיה יוצאין כעין הנופות אף על פי שגבוהה מן הארץ, עליה הוא ישן ובלבד שיהו רגליה זקופין מלמעלן:

מתניתין (מ"ק כ"ז) אין מברין אלא על מטות זקופות והני מילי במועד אבל בחול כדתני רבנן ההולך לבית האבל אם לבו גס בו יברוהו על מטות כפויות ואם לאו יברוהו על מטות זקופות. רבא איתרע ביה מלתא על לגביה אבא בר מרת דהוא אבא בר מניומי רבא זקיף ואיהו כפי אמר כמה לית ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן, יש מפרשים שהמברה יושב על מטה זקופה והאבל על מטה כפויה ואם לבו גס בו מברה אף שניהם על מטה כפויה שהמברה נוהג עמו דלכבודו בא לכאן וזו דעת הרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל. ואחרים פירשו ששניהם על מטה זקופה הן מסובין לכבוד המברה ודוקא בשעת הבראה שזוקף ומסתבר האי לישנא מדקתני מטות זקופות ולא קתני מטה זקופה אלמא כולן מסובין על מטות זקופות והמלך אף על פי שהעם מסובין על הארץ הוא מסב על הדרגש שאינו חייב בכפיית המטה:

הנחת תפילין כיצד אבל אסור להניח תפילין מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דכולי עלמא אסירי. ת"ר (מ"ק כ"א) אבל שלשה ימים הראשונים אסור להניח תפילין בשלישי ושלישי בכלל מותר להניח תפילין ואם באו פנים חדשות אינו חולץ דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפילין משני ושני בכלל מותר להניח תפילין ואם באו פנים חדשות חולץ טעמא דר' אליעזר דכתיב ויתמו ימי בכי אבל משה טעמא דר' יהושע דכתיב ואחריתה כיום מר. ומסקנא הלכה כרבי יהושע בהנחה וכיון שהניח ביום שני אינו חולץ ואפי' באו פנים חדשות. ופירש רש"י ז"ל הא דקאמרינן שני ימים אסור להניח תפילין ומשני ושני בכלל מותר להניח דשני ימים אסור בהם ומקצת שני ככולו וכן שלישי לר' אליעזר וכך נמי פי' הראב"ד ז"ל לרבי אליעזר שנים הראשונים בכולן ומקצת שלישי אסור דכתיב ויתמו ימי בכי אבל משה אין ימי פחות משנים וכתיב ויתמו אלמא שלמים בעינן שמשלים עליהם מן השלישי וטעמא דר' יהושע דכתיב ואחריתה כיום מר מדכתיב כיום ולא כתיב יום משמע שיש עליו תוספת מן השני כמעט ולפי הדרך הזו שפירשו ז"ל נראה שבשני אסור אינו מניח שחרית עד שיתפללו ויעמדו מנחמין מאצלו ולאחר מיכן מניחין כל היום ושוב אינו חולץ. אבל רבינו הגדול ז"ל כתב בהלכות ומסקנא אינו אסור אלא יום ראשון בלבד דעיקר מררא חד יומא דכתיב ואחריתה כיום מר וכן כתבו כל הגאונים בחיבוריהם ובתשובות שלהן ז"ל. ואנו תמהים למה לא אסרו עליו מקצת השני ואם סמכו הגאונים בזו שאמרו במסכת סוכה בפרק הישן (כ"ה) אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר וכתיב לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר והני מילי יום ראשון זו אינו תורה דהא ביום שני חייב הוא בתפילין ואף על פי שמקצת היום נהג בהן אבילות. ונראה לי שכלפי שאמרו לילה לאו זמן תפילין הוא והנוהג שני ימים בתפילין על כרחו נוהג בהן שלשה מפני שאינו יכול להניחן בלילה ולענין אבילות מקצת היום ככולו לפיכך אמרו שלשה ימים אסור ומשלישי ושלישי בכלל