תורת גיטין על מסכת גיטין קצב

וכיון דנפל על הגג ממילא אינו שאול לה רק הגג ולא החצר

ע"ב תוס' ד"ה והא דאמר רב יהודא וכו' להוליך מגג לבית קאמר וכו' וכתב המהרש"א דלענין גט אפי' בכה"ג מגג לבית דגג לאותו בית הוי כחד מקום ולא קפדי עכ"ל. וקשה לי דאי בכה"ג דאמר שמואל הוא ושמואל אפי' מגג של בית אחר קאמר וא"כ ה"נ אם יש לו ב' בתים והשאיל לה גג של בית זה והגט נפל לבית השני ג"כ תתגרש ועוד דזה לא תליא בהא דאמר שמואל דודאי אם הגג של אותו הבית הוא של אחר אסור לטלטל לביתו אבל העיקר כמו שפי' הרשב"א בדברי התוס' דמיירי שהשאיל לה הבעל גגו וזרקו לה ע"ד שינוח כאן ונח בגט השני רק דקמ"ל מהא דשמואל לומר דאע"ג דחלוקין הן הגגין לענין הא דאמר שמואל מ"מ לענין גיטין לא קפדי פי' לדבריו דחזינן דבשני בני אדם הדרין בחדר א' ויש חילוק מחיצות ביניהן דמחמת חילוק מחיצות נתחלק הרשויות לענין שבת נתחלק ג"כ לענין גיטין מ"מ בגגין אף שמחיצות התחתונות מחלקין הרשויות לענין לטלטל מהגג זה לבית האחר מ"מ בגט לא הוי חילוק רשויות

גמ' כי נח מאי הוי כליו של לוקח ברשות מוכר וכו' ואף דבע"כ מיירי שחצר שלה הוא כמבואר בר"ן בב"ש ועי"ש בב"ש שכ' דנשמע מזה כליו של לוקח בתוך כלי של מוכר ועומד עג"ק של לוקח אינו קונה וכו' ולכאורה תימא דלדעת הרא"ש והתו' בב"ב דף פ"ה דהא בהא תליא דאי כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה כליו של מוכר ברשות לוקח קונה ואי מתרמי שניהם בחד לוקח וחד מוכר קונה אחד מהם ממ"נ כמבואר בטור ח"מ סי' ר' עי"ש וא"כ קשה דתתגרש ממ"נ דאי הרשות מבטל הכלי הרי הגט ברשות שלה ואי הכלי מבטל הרשות הרי הגט מונח בכלי שלה. ואח"כ מצאתי בקצה"ח ח שהקשה זה בח"מ סי' ר' עי"ש. ולפענ"ד נראה אף דקאמר בגמ' דהא בהא תליא דאי כליו של מוכר ברשות לוקח קנה ממילא כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה וכן להיפך מ"מ בגט ודאי לא מהני בכליו של בעל ברשות האשה ולא תליא בהך איבעי' כלל דהנה לכאורה קשה על מה שתלאו התוס' והרא"ש זה בזה דהא התוס' בב"ב דף פ"ה ד"ה כליו של לוקח הקשו דהא כליו בר"ה לא קני ומכ"ש ברשות מוכר ומאי מיבעי' ליה לש"ס ותירצו וז"ל ברשות מוכר מיבעי' דאע"ג דאמר ר"י דכל מקום שיש לו רשות להניחו קנה דילמא לא אתי למעט אלא רה"ר אבל מוכר שמא משאיל לו מקום לקנות שיקנה מה שהוא מוכר לו וכו' ולכאורה משמע מדברי התוס' דהאיבעי' בש"ס הוא אי המוכר משאיל המקום ללוקח או לא וא"כ שוב אין כלל לתלות זה בזה דאף אי כליו של לוקח בר"מ לא קנה מ"מ י"ל דהרשות בטל לגבי כלי וכליו של מוכר ברשות לוקח ג"כ לא קנה דהא דכליו של לוקח בר"מ לא קנה הוא מטעם דאין המוכר משאיל לו מקום וממילא לא קנה ליה כליו כיון דאין לו רשות להניחם שם כמו ברה"ר וכליו של לוקח ברה"ר לכ"ע לא קני ועוד דקשה להבין הסברא מה זה ענין לומר דרשות בטל לכלי. לכן נראה דהא הי' פשיטא ליה לש"ס דהמוכר משאיל המקום ללוקח כמ"ש בתוס' ואין כוונת התו' בלשונם שמא המוכר משאיל לומר דזה הוא הספק בבעי' דש"ס דז"א כמ"ש אך כוונתם לתרץ סוגית הגמ' ולומר אפשר דזה הי' פשיטא ליה להש"ס דהמוכר משאיל המקום ללוקח והאיבעי' בש"ס הוא כך דהנה לכאורה קשה על הא דמספקינן בכליו של מוכר ברשות לוקח אי קנה הא בב"מ דף ק"ב פריך הש"ס גבי קולט מן האויר ה"ה שלו הא אויר חצירו הוא ומשני משום דאויר שאין סופו לנוח הוא ופי' בש"מ דהיינו משום דמפסיק כלי ואין סופו לנוח עג"ק ופריך הש"ס הא מיבעי' ליה לרבא אי אויר שאין סופו לנוח קנה ומשני שאני הכא דמפסיק כלי עי"ש. ולפ"ז קשה דבכליו של מוכר ברשות לוקח ודאי לא קני לוקח דהא אויר שאין סופו לנוח הוא ומפסיק כלי דבהפקר לא קני ומה"ת יקנה במו"מ כיון שאינו מונח רק באויר החצר ואין סופו לנוח בחצר כיון דמפסיק כלי וע"כ צריך לחלק דש"ה דמיירי בחצר שכיר לשיטת הרמב"ם לקמן בסימן שי"ג ואין המשכיר יכול לסלק הכלי מהמקום חשיב הפסק כלי הפסק שיהא חשוב אויר שאין סופו לנוח שלא יקנה ואפי' לרש"י ותוס' שכתבו דמיירי בחצר שלא השכירו אפשר לחלק כיון דמיירי שאין המשכיר שם וא"י לסלק הכלי משא"כ הכא דאין הלוקח משאיל המקום להמוכר ואפילו אם הלוקח משאיל המקום מ"מ הא לא שאלו לזמן ידוע ויכול לסלק תמיד הכלי מהמקום לא חשיב הפסק הכלי להפסק. ולפ"ז קאי האיבעיא בש"ס בענין זה אי אויר כלי ככלי דמי ונקרא אויר כלי או שאויר כלי לאו ככלי דמי רק אויר הכלי שייך לבעל החצר ואויר חצירו הוא ולא אויר כלי וזה כוונת הפוסקים במ"ש אי הרשות בטל לגבי הכלי או הכלי בטל לגבי רשות כוונתם על אויר הכלי אי אויר הכלי בטל לגבי חצר או להכלי. אמנם אף אם ת"ל דאויר כלי לאו ככלי ואויר חצר הוא אכתי תליא האי איבעיא בענין האיבעי' בש"ס דב"מ אי אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא דנהי דהפסק כזה לא חשיב הפסק שיהא גרע מחמת הפסק כלי מאויר שאין סופו לנוח מ"מ כיון דהחפץ לאו מונח עג"ק ממש דהא הכלי מפסיק בין הקרקע להחפץ הרי לא מונח רק באויר החצר ואין סופו לנוח עג"ק דהא המקשה בב"מ דלא ידע משנויא דש"ס דמפסיק כלי ומ"מ חשיב לי' כאויר שא"ס לנוח כמ"ש הש"ס שם והשתא הספק בכליו של לוקח בר"מ תליא ג"כ בספק זה דאי אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי א"כ כליו של לוקח בר"מ לא קני דנהי דכליו כידו הוא וכשהכלי תופסות הוי כאלו תופס בידו מ"מ הא אף להמוכר יש בחפץ זה תפיסת יד מכח אויר חצירו דהוי ג"כ כידו דהא אויר כלי כאויר חצר יחשב ואויר שאס"ל כמונח דמי והאויר קני מצד עצמו א"כ האויר ג"כ ידו של מוכר חשיב ואי אויר שאין ס"ל לאו כמונח דמי א"כ אין להאויר קנין בעצמותו ולא חשיב ידו של מוכר ממילא קני לוקח דהא אין למוכר שום תפיסת יד בזה החפץ דאוירו לאו כלום הוא כיון שא"ס לנוח ולפ"ז שפיר תלאו זה בזה דאם כליו של לוקח בר"מ קני א"כ ע"כ צ"ל או דאויר כלי ככלי או דאויר שאס"ל לאו כמונח דמי וא"כ בין אי נימא דאשס"ל לא קני אי נמי דאויר כלי ככלי דמי דמבטל קנין הרשות ומש"ה בכליו של לוקח בר"מ קני מחמת שאין להמוכר קנין בחפץ מחמת הרשות א"כ בכליו ש"מ בר"ל ל"ק דבמה נקנה כיון דאין אויר חצירו קונה לו כיון שהוא אויר שאין סופו לנוח א"נ מטעם דאויר כלי ככלי וכן אם נאמר דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קני משום דאויר כלי כאויר חצר דמי ואויר שאס"ל קני והפסק כלי כי האי לא חשיב הפסק א"כ ממילא כליו ש"מ בר"ל קני לוקח וא"ל כיון דגם לכלי יש קנין א"כ הוי ג"כ ביד המוכר תפוס בו דז"א דהא הלוקח אינו משאיל המקום להמוכר וכליו של אדם אינן קונין במקום שאין לו רשות להניחם ולא הוי כיד המוכר תפוס בו וא"ש נמי הא דבכלי של לוקח מהני כשאמר לי' זיל קני דהוא מטעם דהוי כאומר שא"ר שיקנה לו חצירו ודמי למשאיל לו האויר של הכלי ג"כ בפירוש וכן צ"ל בכ"מ דאיכא אומדנא דמוכח כגון בהי' הבעל מוכר קלתות הו"ל כאלו פירש בהדי' וא"ל זיל קני וממילא לא הוי שוב כיד המוכר תפוס בו וכליו קונין ללוקח משא"כ בכליו ש"מ בר"ל אם נאמר דאשס"ל לא קני מה בכך שאמר לו המוכר זיל קנה במה יקנה כיון דאויר חצירו אינו קונה לו כיון דאשס"ל הוא ולפ"ז בגט כליו של בעל בחצר האשה מטעם ודאי אינו קונה ולא מטעם ספק דהא בגט קיי"ל דאשס"ל ל"ק כמ"ש הרשב"א והרמב"ן גבי היתה ידה עשויה כקטפרס ועמ"ש שם ולפ"ז אם זרק לה גט בכליו של בעל בחצר אשה ועוד גט שני בכליו של אשה בחצר הבעל ליכא ממ"נ דכלי של בעל בחצר האשה לכ"ע ל"ק מטעם