תורת גיטין על מסכת גיטין קפו

דף עה גמ' נתינה בע"כ הוי נתינה עיין רשב"א שכתב דלא הוי נתינה רק לענין שנפטר הנותן מחובו אבל מ"מ המקבל לא זכה בע"כ דאין זכי' בע"כ עי"ש. ולפ"ז נראה. אף דפרעון ע"כ הדין דהוי פרעון. ובודאי דג"כ לא זכה המלוה במעות כל זמן שלא רצה לזכות בהן. רק שהלוה נפטר מחובו ומ"מ ודאי דאין שום אדם יכול לזכות בהן דמ"מ המעות אינן הפקר דאף דהלוה נפטר מחובו בזריקת המעות מ"מ המעות עדיין הן של המלוה ומשועבדין הן להמלוה שהרי מקודם היה שיעבוד המלוה על כל נכסי הלוה ועל גופו של הלוה ובזריקת המעות אף שהמלוה לא רצה לקבלם מ"מ הלוה נפטר משיעבוד גופו ונכסיו אבל ממעות הללו שזרק לפניו בודאי לא אזיל שיעבוד המלוה מינייהו ונשארין בשיעבוד המלוה דנהי דלא רצה לזכות בהן שיהיו שלו לגמרי מ"מ לא מחל השיעבוד שיש לו עליהן. דהא מעיקרא היה לו שיעבוד גם על המעות הללו והמעות נעשו עתה כאפותקי מפורש ואם נאנסו נאנסו למלוה וממיל' לא הויין הפקר. אבל הכא שנותנות מעות לקיים התנאי כיון דמעולם לא היה שיעבוד הבעל עלייהו כלל ולזה כיון שהאשה נותנת המעות לבעל לקיום התנאי תיכף כשזורקת לפניו חשיב קיום התנאי ונגמר הגט. והבעל כיון שלא זכה בהמעות מחמת שלא רצה לזכות בהן כמ"ש הרשב"א דמי ממש להא דכריתות דף כ"ד בנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בהן כל המחזיק בהן זכה בהן וה"נ כיון שהאשה נתנה והבעל אמר אי אפשי לזכות בהן אף שהאשה נפטרה מחיובה מ"מ כיון שהבעל אמר אי אפשי נעשה הפקר וכל אדם יכול לזכות בהן ואפי' האשה עצמה יכולה לזכות בהן מתורת הפקר

ע"ב תוס' בד"ה מת הבן לא הוי גט ואין זה כריתות. המהרש"א הקשה דילמא קמ"ל שלא נטעה לומר דהוא כל ימי חיי' ובאמת אין הגט גט עי"ש ולפענ"ד לק"מ דעיקר קושית התוספת היא דלמה נקט מת האב דכיון דנקט ברישא התנאי דע"מ שתשמשי את אבא הרי מוכח דהגט והתנאי קיים בחיי אביו וממילא נשמע דזה התנאי הוא רק על כל ימי חיי אביו דאלת"ה אפילו בחיי אביו אין הגט גט

בתוס' ד"ה כלל אמר רשב"ג בדעתו שיקבלם כו' וקשה להבין דבריהם. ונראה שכוונו להא שכתב הרשב"א בחידושיו והיינו דלא תלינן רק בדבר שתלוי בידו שהברירה יהיה בידו אם לצערה או שלא לצערה משא"כ בדבר שאינו בידו רק תלוי ביד אחרים ס"ל לרשב"ג דתלינן שרק להרווחה עשה כן מש"ה בע"מ שתשמשי את אבא תלינן שבודאי להרווחה בעלמא עשה משא"כ לעיל גבי ע"מ שתתן לי שהוא בידו תלינן לצעורה ולפיכך תלינן דמה שאמר שתתן לו ודאי לא היה כוונתו בתנאי שתיכף כשתתן יהיה קיום לתנאי דבאופן זה לא יהיה קיום התנאי בידו ולכך תלינן שכוונתו היה במה שאמר שתתן לי שבדעתו שיקבלם פי' דאמרינן שדעתו היה במה שאמר שתתן היינו עד שיקבלם לא יהיה קיום התנאי ובזה יהיה בידו לצערה בהגט עד שיקבלם וממילא כשאינו רוצה לקבלם לא יתקיים התנאי. ומ"ש הרשב"א בחידושיו וז"ל ועדיין יכול לקבלם וכו'. פי' שאף שאין רצונו עכשיו לקבלם מ"מ עדיין יכול לקבלם אח"כ וממילא יכול לצערה בקבלתו ולכך תלינן שבדוקא קאמר וכוונתו היה בלשון התנאי שיקבלם דוקא בכדי שיכול לצערה. ולפ"ז נראה דלרשב"ג בע"מ שתשמשי את אבא יכול האב למחול התנאי דכל שהתנאי להרווחה יכול האב למחול כמבואר לעיל בדף ע"ד גבי בעיין דמחולין לך וכיון שהנתינה הוא לאב יכול האב למחול כמבואר לעיל גבי נדרים באומר קונם שאתה נהנה לי אם אי אתה נותן לבני כור א' של חיטין שיכול הנודר למחול משום דלהרווחה עשה וא"כ הכא בע"מ שתשמשי שכתבו התוס' גם כן דאמרינן דנתכוון להרווחה יכול ג"כ למחול ול"ד לע"מ שתתן לי דאינו יכול למחול דשם נתכוון לצערה משא"כ הכא אבל הבעל א"י למחול כמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ד בהתנה ע"מ שתתן לבני דאם הבן אינו סמוך על שולחן אביו דיכול הבן למחול ולא האב ה"נ יכול האב למחול ולא הבעל

דף עז בתוס' ד"ה בשלמא לרבא. וא"נ לר"י דהא גבי אביו איצטריך לפרושי וגבי בן איצטריך לפרושי לר' יודא וכו'. ונראה לתרץ דרש"י ס"ל כשיטת הטור דהטור הביא בסי' קמ"ג וז"ל, אם אמר ע"מ שתניק לבני ששה חדשים רואין אם נשאר לזמן הנקת העובר דהיינו עד שיהא לו ב' שנים יותר מוי"ו חדשים ודאי לאו לצערה קא מכוין ואם מת תוך ששה חדשים אחר שהניקה מעט הוי גט. כיון דלהרווח' קא מכוונן אבל אם לא נשארו ששה חדשים להנקת העובר אז ודאי כיון שפירש ששה חדשים ודאי לצעורה קא מכוין ואם מת התינוק קודם שגמרו ששה חדשים אינו גט וכו' ולא כתב הדין באם נשארו ששה חדשים בצמצום והדיוקים סתרו לכאורה לכך נראה כוונת הטור דלקמן כתב פלוגת'. אי הלכה כרשב"ג. אי כרבנן. ולזה כתב דאי לא נשארו ששה חדשים אפי' רשב"ג מודה דודאי לצעורה קא מכוין. ואם יש יותר מו' חדשים אפילו רבנן מודו דודאי להרווחה קא מכוין. משא"כ אם נשאר ששה חדשים בצמצום דמי ממש לאומר ע"מ שתניקי ב' שנים דהוי ג"כ בצמצום ובזה פליגי רשב"ג ורבנן. אך עדיין קשה על הטור שכתב דאם יש יותר שאז ודאי נתכוין להקל עליה ולהרווחה קא מכווין לכ"ע, א"כ בע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים כיון דצריך הוא כל ימי חייו. והוא הקיל מעליו שתי שנים