תורת גיטין על מסכת גיטין קעז

בגמר הדבר כתיב דהיינו כשבאין להוציא הממון או האשה מהבעלים אבל כשמעידין שלא בשעת גמר הדבר רק שמעידין שאיש זה ראוי לגרש או להקנות לא בעינן הגדה בב"ד כמו באיסורין למאן דס"ל דע"א אינו נאמן באיסורין באיתחזק איסורא ובעינן שנים מ"מ מהני הגדתן חוץ לב"ד תדע דהא כתב הרי"ף בטעמא דסימנים נבדקין ע"פ שנים וכן באשתמודענא דאחוה דמיתנא ועיי' בתשב"ץ סי' פ"ג בח"א דהוה מטעם כיון דבשעת הגדתן לא הגידו להתיר הדבר שבערוה רק שאיש זה ראוי לגרש או לחלוץ וא"כ הכא נהי דלאו גילוי מילתא גמור הוא ובעינן שנים מ"מ לא נלמד זה מקרא דאם לא יגיד דהקפיד רחמנא בב"ד דוקא דשם בשעת גמר הדבר כשבאין להעיד להוציא דבר מחזקתו מיירי אבל אם בשעת עדותן אינן באין להוציא דבר מחזקתו רק שמכח עדותן יבוא הדבר ליד הוצאת דבר מחזקת בעלים בממון ובדבר שבערוה בעינן שנים מ"מ מועיל הגדתן חוץ לב"ד דלאו מקרא דלא יגיד נלמד ודמי לע"א באיסורין במקום דאיתחזק דבעינן שנים. ומהני הגדה חוץ לב"ד כיון דרק מקרא דלא יקום ע"א נפקא לן והא דסימנין ואחוה דמיתנא מהני אפילו ע"י ע"א נראה דהא כתב שם הרי"ף הטעם כיון דלאו אאיסורא ואממונא מסהדי רק מילתא בעלמא קמסהדי וזהו דוקא בסימנין ואחוה דמיתנא שאין מזכירין בעדותן שם איסור וממון משא"כ כאן שאומרין איש זה נעשה שליח לגרש כנ"ל ומה"ט ג"כ בח"מ סימן רמ"ד מהני אומר אמרו אפי' ליתן שטר מתנה כיון דאין עדותן בגמר הדבר רק מעידין שאיש זה הוא הבעל מהני גם בממון חוץ לב"ד דממון ודבר שבערוה שוין הן דדבר דבר ילפינן והראשונים מעידין על השניים שהן בעלים וראוין להקנות שהשניים בעלים הן ולא דמי לעד מפי עד ודוק בדברי הרמב"ן שהן סתומין ובכלל דבריו דברי ומ"ש הרמב"ן ואם תבא להתיר עצמה צריכה שני כתי עדים וכו' עי"ש כוונתו אם יאבד הגט ותבא להתיר עצמה בלא הגט ע"י עדים לא יועילו עדות השניים ששמעו מאחרים שנעשו שלוחים לדעת הרא"ש שהביא הב"ש בסי' קמ"א ס"ק י"א וז"ל דהשלוחין הן במקום הבעל והאשה ואין מצרפין אותן לעדות רק בשליח הולכה א"צ עדות כיון שהגט בידו אבל כשאין הגט בידו דמי לשליח קבלה שצריך עידי אמירה ואין מצרפין השליח לעד משום דהוי בעלים וה"נ דכוותי' אמנם כשיש עדים שנעשו שלוחים ונעשו בעלים וראויין לגרש נאמנין הן לומר שכבר כתבו ונתנו לה כיון שבידן לגרש עדיין דמי לבעל שאמר גרשתי דנאמן והכא לא שייך לומר אי איתא דגירשה קלא אית לי' דהא ודאי דאיכא קלא דהא נתגרשה באמת ועיין עוד ברמב"ן שכתב בטעמא דמילתא שנאמנין הראשונים חוץ לב"ד משום דהן בעצמן היו יכולין לגרשה לכתוב וליתן בעצמן מש"ה נאמנין ג"כ לומר לאחרים ליתן בדבר שבידו לעשות עי"ש. ועי' בספרי נתיבות משפט סי' כ"ח שהארכתי בזה: סליק פרק האומר פרק מי שאחזו

דף ע ע"ב גמ' אין כותבין אלא לכשישתפה והפ"י הקשה למאן דס"ל דלא בעינן שליחות בכתיבה אמאי פסול כשנשתטה בשעת כתיבה ותירץ דבעינן וכתב ונתן שיהי' ראוי לנתינה בשעת כתיבה ומכח זה תמה על הרשב"א שמצריך שיהיה שפוי רק בשעת כתיבה ולא בשעת נתינה דאדרבה עיקר הקפידא הוא על שעת השליחות וכו' עי"ש ולא ידעתי מה קשי' ליה דאפשר דהרשב"א סובר דהא דאמרינן כל מידי דאיהו לא מצי עביד שלוחו נמי לא מצי עביד דוקא בתחלת שליחות היינו שאינו יכול לעשות שליח במידי דלא מצי עביד בעצמו אבל כשכבר נעשה שליח בשעת בריו אף שבשעת נתינה הבעל לא מצי עביד מ"מ כיון דשלוחו של אדם כמותו וכבר נעשה שליח כהבעל עצמו יכול לגרש אף שהבעל נשתתק ודוקא כשמת הבעל פסול לגרש מטעם שכתב רש"י לעיל דף י"ג דפקע לי' רשותי' ובכתיבה מטעם אחר פסול דבעינן שיהיה ראוי לנתינה בשעת כתיבה כמ"ש בעצמו. ועוד דדומה למ"ש הרמב"ם בכותב גט לאשה בעלמא דאינו גט מטעם דלאו בת גירושין היא בשעת כתיבה אף דס"ל דוכתב אסופר קאי ולא בעי שליחות כלל. אך הא קשה לכאורה דא"כ להרשב"א אם אמר כתבו ותנו שכבר נעשה שליח להולכה בשעת בריו שיכול השליח לגרשה הרי ראוי' להתגרש בשעת כתיב' כיון דהשליח יכול לגרשה

תוס' ד"ה התם דעתא צלותא הוא. לא ידע ר"י עד מתי יחשב דעתא צלותא וכו'. עיין מהרש"א ולפענ"ד נראה הפי' בדבריהם דודאי בידוע שאחזו קרדייקוס לא מהני בדיקה. אמנם בספק כגון בנשתתק ודאי מהני בדיקה לדעת אם אחזו קרדייקוס כי רוב האוחזים קרדייקוס אין יכולין להשיב על הבדיקה והיה קשה להתוספת לפ"ד המקשה לפי מה שפירש התוס' ד"ה אמר ר' יוחנן עי"ש דבשעת אמירה מן הסתם הוא דעתא צלותא ובשעת נתינה כבר נשתבש דעתו דאם כן כששוהא עצמו קודם אמירה ג"כ יש לחוש והאיך קאמר במתניתין סתם שכותבין כשאמר לכן הי' נראה להתוספת כדעת הרבה פוסקים דס"ל דגם בזה בשעת אמירה צריך בדיקה דאין חילוק בין נשתתק מחמת בריו לנשתתק מחמת חליו דבעי בדיקה דלספק מהני בדיקה ולפ"ז בודאי המקשן הי' סבר דבשעת נתינה לא בעי בדיקה דאי גם בשעת נתינה בעי