תורת גיטין על מסכת גיטין קעא

מטעם עדות ונאמנות שהרי אנו תופסין דבריו לשקר רק שתופסין דבריו לקיום תנאי לא מיקרי עדותן של העדים חצי דבר ועיקר דברי התוס' במה פליגי עם דברי התוס' בב"ק דף ע' מבואר בחידושי הו"ת שלי

תוס' ד"ה בעל אומר לפקדון הא דלא נקט בעל אומר להולכה וכו'. מה שקשה על דברי התו' דליהימן בעל כשאומר להולכה במגו דלפקדון מבואר בחידושי לאה"ע עי"ש

דף סד תוס' ד"ה בעל נאמן. וא"ת א"כ מה הועילו וכו'. הפ"י הקשה על הרשב"א שהביא קושית התוס' ותירוצם ולפמ"ש הרשב"א עצמו דבשליח הולכה לא שייך סברא דאי איתא דאימר משום כסופא לא יהיב לדידה לא קשה כלל קושית התוס' ולפענ"ד נראה דאף לשיטת הרשב"א דסובר דבש"ה לא שייך אי איתא מ"מ תירוץ התוס' מוכרח דמ"מ קשה הברייתא דלעיל דקתני דשיחרור שוה לגיטי נשים לענין בפ"נ ובג"נ תני' במתניתין דאפילו מהגמוניא להגמוניא דצריך לומר בפ"נ אף שהן בעיר אחת וקשה בשיחרור דלא שייך משום כיסופא

תוס' ד"ה שליש נאמן דזימנין דמייתי עדים וכו'. לכאורה תימא דבפשיטות הו"ל לתוס' למינקט דשמא יתן לה והיא תאמר שמהבעל קיבלו ונראה דהתו' סברי דיש לומר דהבעל לא חש כלל לשמא האשה תשקר רק דסברא דהימני' הוא דביד השליש למוסרו לה בשעה שלא יהי' בעיר אחת דאז יהי' השליש נאמן אפילו לרב הונא משום תפיסה מוכחת ולזה הוכרח התוס' לומר גבי עדים זימנין דמייתי עדים. ואחר כך מצאתי בתומים שכתב כן

גמ' דהא הימניי. הרשב"א הקשה דל"ל טעמא דהימני' הא התפיסה מוכחת ותי' דבשליח לא שייך תפיסה מוכחת וכו' עי"ש. ולכאורה תמוה דא"כ לרב הונא מ"ט דנאמן השליש כשאינו בעיר אחת דהא לית ליה סברא דהימני' ונר' בשיטת הרשב"א דס"ל דר"ה ג"כ אית לי' סברא דהימני' רק שסובר דאי איתא חזקה אלימתא הוא וכעדים דמי וכיון שהבירור דאי איתא בא קודם אמירת השליש שוב לא מהימן השליש דהא הרשב"א אף דס"ל דעדים לא מהני להכחיש השליש מ"מ מודה כשהעדים באו קודם אמירת השליש לא מהימן השליש יעי' עוד מ"ש בחידושי לאה"ע. והא דאמרי' שאני ממון דאתייהב למחילה ופירש"י דבאיסור' אין בידו להאמין הרשב"א ס"ל כפי' הר"ן דבגט ג"כ בידו להאמין רק דלא עביד אינש עי"ש וס"ל להרשב"א דדוקא במקום דיכול לברר ע"י ראיה שהשליש משקר כגון ע"י אי איתא לא עביד אינש דמחיל כל כך. והנה הרי"ף מוקי לפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בשליח הולכה ובגט ביד האשה ודייק לה מהא דאמר בש"ס ומודה רב הונא דמיירי בגט ביד האשה וכו' עי"ש ולכאורה קשה דילמא לעולם דמיירי הפלוגתא בשליח קבלה וביד האשה ושייך שפיר מה דקאמר לבסוף ומודה רב הונא דהא הרי"ף ג"כ מודה דר"ח סובר אף בש"ק דהשליש נאמן כמ"ש הר"ן מהא דמקשה בש"ס קיבל למה לי וכשהוא ביד האשה דמי לכשהוא ביד השליש כמ"ש הרשב"א ונראה דדיוקא דהרי"ף הוא דאם נאמר דהפלוגתא דר"ה ור"ח הוא בש"ק ובש"ק אין חילוק לר"ח בין כשהוא ביד השליח בין ביד האשה והא דמודה ר"ה לא שייך רק בשהגט ביד האשה ולא כשהוא בידו ולא שייך מודה ר"ה דמודה משמע שמודה בכל ולכך מוקי הפלוגתא גם בשליח הולכה. ועיין בר"ן שפי' בהרי"ף הא דמקשה בש"ס קיבל למה לי דהקושי' הוא לרב חסדא ולכאורה קשה הא לפ"ד הר"ן שפי' קושית הש"ס דמקשה קיבל ל"ל דהיינו דליסגי בראוהו שלם אף שלא אמר השליש עי"ש וא"כ לא שייך סברא דהימני' והרי איכא סברא דאי איתא דמודה ר"ח בהיכא דלא שייך הימני' ואי ס"ל להר"ן דמיירי באין הבעל מכחישו ונאמן השליש מטעם תפיסתה מוכחת דכן צ"ל ג"כ בריש דברי הר"ן דמקשה על שיטת רש"י דניחוש להולכה ולא הקשה מחשש פקדון א"כ גם הקושי' יכול להיות גם לר"ה ולמה פי' הר"ן דלא קאי קושית הש"ס רק לר"ח ולכן נראה דהר"ן כשיטת הרי"ף ס"ל דרק בש"ק שייך תפיסה מוכחת ולא בשליח הולכה. ועמ"ש בחידושי לאה"ע בסי' קמ"א ולפי דברי הרי"ף רפליגי בש"ה ע"כ מוקי פלוגתייהו כשיטת הרשב"א והיינו דגם ר"ה ס"ל סברא דהימני' רק דס"ל דאי איתא חזקה אלימתא הוא וכעדים דמי דמבטל נאמנות השליח ור"ח לא ס"ל סברא דאי איתא כלל וקושית הש"ס הוא ממתניתין דמיירי בש"ק דשייך תפיסה מוכחת מקשה הש"ס שפיר קיבל למה לי דבראוהו בידו שלם סגי אפי' לא אמר השליש אז דבש"ק שייך תפיסת מוכחת וקשי' לר"ח דלא ס"ל סברא דאי אית' משא"כ לר"ה דס"ל אי אית' לא קשה דהא ליכא תפיסה מוכחת מכח סברא דאי איתא

ב"ה הו"ת דסוגיא דשליש

מה שנלפענ"ד ליישב התמיהות רבות שיש בסוגי' זו. א קשה קושית התוס' בד"ה אפילו שהקשו מאי אפי'. ומה שתירץ הפ"י שם תמוה מאוד דממ"נ אי מיירי ביש ע"ח על הגט הא באמת סגי בראוהו בידו שלם כמ"ש תוס' בד"ה ה"מ ר"א ואי בדליכא ע"ח אפי' בראוהו ביד האשה לא מהני עד שתביא הע"מ לפנינו ומה"ת הי' ס"ד שיהי' ביד שליש עדיף. ב קושית הפ"י על התוספת דלמה לי עידי אמירה הא התוס' בד"ה שליש נאמן כתבו דמש"ה לא הוי מגו משום דהאשה לא תרצה לקבל וא"כ כיון דהאשה יודעת מהאמירה ודאי שתרצה