תורת גיטין על מסכת גיטין קסד

דהרב יכול למכור העבד לאחר רק לנזקיו דהיינו מה שיתחייב האחר לשלם בעד נזקיו שיזיק שורו לעבדו ישלם להלוקח ואף דהשור אינו משלם שבת רק נזק כמבואר לעיל מ"מ הא אף שדמי מלאכתו פחותין ממזונותיו מחויב לשלם דמי נזקו כמש"ל וא"כ יכול למוכרו לנזקין ולפ"ז מקשה שפיר דנהי דמיירי בעבד טריפה שאין לו קנס מ"מ הא חזי למיקם קמי' ואי' לי' נזקין דאפילו אם דמי מלאכתו הוא מעט דמעט חייב לשלם דמי נזקו לרב כיון שיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך וא"כ הרב יכול למכור זכות זה לאחר שאותן התשלומין שיתחייב לשלם להרב ישלם להאחר ולזה ודאי דהי' האחר קנהו כיון שבקנין כזה א"צ ליתן מזונות דמה הפרש יש בין קונה עבד לקנס או קונה לנזקיו וא"כ הרי הוא שוה כסף להרב דהיינו לקבל פרוטה בעד מכירתו לנזקיו ומשני במנוול ומוכה שחין דלא אפחתי' מכספא כלל כיון דאינו חזי אף לתשמיש קל ולפ"ז יש מקום עיון על הרמב"ם שפסק דאפי' בלא אפחתי' מכספא משלם נזק עי"ש. והפני יהושע תירץ דבנוול ומוכה שחין לא הוי קנין כספו כלל כיון דאף אצלו אינו שוה עי"ש שהאריך והוא תמוה דא"כ תפשוט דמפקיר עבדו אינו אוכל בתרומה דהא אינו קנין כספו כלל

ע"ב תוס' ד"ה ואין אני קורא בה וא"ת וכו' כולם תמהו עצמם בדברי תוס' אלו ולפענ"ד נראה לפרש בפשיטות דבשלמא שם אי לא גזרו רבנן בעשה בו מאמר לאסור זו משום אשת שני מתים א"כ לפעמים יהיה לבעל המאמר עוד אשה וממילא יתייבמו שתיהן כיון דמדאוריית' משני בתים הן באין והעולם יסברו שמאמר יש לו תפיסה מדאוריית' ושתי נשים הבאות מבית א' הן ויאמרו ששתי נשים הבאות מבית א' מתייבמות מש"ה הוצרכו לאוסרה ליבום אבל הכא אפי' אם לא יאסרו רבנן אשת שני מתים לא יבואו לטעות כשיהיה לשמעון שתי נשים לומר שיתייבמו שתיהן דבין לפי הס"ד דמקודשת לכל א' החצי ובין אם נאמר דספק הוא ודאי לא יטעו העולם לומר שהוא של א' מהן דאין שום סברא שתהיה מקודשת לזה יותר מזה ובודאי אם יהיה לשמעון עוד אשה אחת לא יתייבמו שתיהן דבית א' הוא בונה ולא בית וחצי בית וכן אם יאמרו שספיק' הוא לא יתייבמו מחמת ספק וכיון דבלא"ה יש איסור דאוריי' שיתייבמו שתיהן אין מן הצורך לעשות שוב גזירה דרבנן

תוס' ד"ה גמרו קידושי ראשון והא דאמר בפ"ק דקדושין וכו' ואף דשם משמע דבהמה ליכא רק קדושת דמים כדאמר התם ש"מ יש דיחוי בדמים עי"ש ברש"י משא"כ אשה דהוא קדושת הגוף וגם משמע שם קצת מרש"י דא"צ שתרעה רק שמוכרין אותה מיד בלא מום והתוספ' כתבו כאן בתירוצם שתרעה. ונראה דדעת התוס' הוא משום דאמרינן בתמורה דף י"ט גבי' המקדיש נקיבה לאשם שתרעה וקאמר התם הטעם משום מגו דנחתא עלי' קדושת דמים אחתא נמי עליה קדושת הגוף וסברי התוס' דה"ה בהקדיש חציה ואף שיש לחלק דנקיבה ראוי' עכ"פ לקדושת הגוף לשלמים משא"כ הקדיש חציה שאינה שלו החצי' השני אינה ראוי' לשום קרבן סברי התוס' דאין לחלק

ע"ב תוס' ד"ה שנתקווצה. אע"פ דפטר התם בארעא דחברי' הכא ליכא לאוקמי בהכי דשביעית לא מיפטר משום מלאכה שא"צ לגופה ומשמע מדבריהם שא"א לאוקמי כאן הכי דכיון דבשביעית לא מיפטר ממילא אי הוי מחוברי' לא א"ש מה דקתני תזרע למוצאי שביעית דכיון דהוא דאוריי' ראוי לקונסו וזה תימא דהא כיון דעביד בארעא דחברי' ובודאי מיירי בלא ידיעת ורצון חברי' דאי בידיעת ורצון חברי' ודאי דחייב דהא ניחא לי' דהוי כפועל בשדה חבירו ועיי' בשבת שם ובתוספת ד"ה ל"צ דעביד דמיירי דוקא באינו אוהבו וכיון דמיירי בלא ידיעת ורצון חבריה מה"ת נקנסי' לחברי' במה שעשה חברי' עבירה בארעי' בלא רצונו והא אפילו לבנו לא קנסו מכ"ש לאחר והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בע"כ ואפי' אם לקחו אח"כ ממנו נראה דאין לאוסרו כיון דבשעה שעשה עבירה לא נאסרה השדה מלזורעה אף שלקחו אח"כ הוי כאחר. ולכן נראה דכוונת דברי התוס' בהתחלת הקושי' שכתבו דבמחוברין הן אסורין מדאורייתא אין כוונתם שכיון שעשה איסור דאוריי' לא תזרע כלל דזה ודאי אין סברא כלל דבשלמא בנטייבה ראוי שלא תזרע בכל השנה שאחרי' שהרי במה שהשביח הזבל עליה בשביעית והניח הזבל על השדה כל השנה של שביעית ואי לא זיבלה בשביעית הי' נתקלקלה השדה ואין אנו יודעין בכמה נשבח השדה ראוי לקונסו שלא לזרוע בשנה שאחרי' אבל בנתקווצה בשביעית דרך משל יום או יומים אין כאן שבח רק דאם לא נתקווצה בשביעית הי' צריך להשהות בשנה שאחריה אותן השני ימים לקווצה קודם שיזרע ואינו מרויח במה שנתקווצה בשביעית רק אותן השני ימים ולא הי' ראוי לקונסו רק להמתין בכדי שיעשה שלא ליהנות במלאכת איסור כמו בשוחט בשבת או מבשל בשבת ועיין בי"ד סי' צ"ט בש"ך ס"ק י"ב דאין קונסין אותו רק שלא יהנה ממעשיו הרעים כשאינו מרויח בהאיסור שעשה עי"ש. ולפ"ז ע"כ לא הי' קושי' התוס' רק אהא דקתני תזרע למוצאי שביעית דמשמע מיד דהא עכ"פ מחויב להמתין בכדי שיעשו ולפ"ז כתבו התוס' שפיר דנוקי בארעא דחברי' והרי לא איתעביד אסורא כלל כמבואר בשבת שם ולא שייך לומר בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת איסור דהא לא נעשה איסור וע"ז מתרצין דבשביעית אסור מלאכה שאצ"ל וכיון דעבד איסור ממילא אסור לחברי' לזרוע עד