תורת גיטין על מסכת גיטין קסב

בא"ד וכן הא דאמר בירושלמי דהיכא דאמר שחררו וכו'. עפ"י שהקשה דהא בלא טעם מצוה לקיים דברי המת אינן מחוייבים לשחררו ואינו מוציא מעבדות כלל עי"ש. ובאמת זהו דעת הרשב"א אבל בשם התוס' כתב שם דס"ל דתיכף יצא העבד מעבדותו כשאמר שחררו כמו באמר אל ישתעבדו בו

תוס' ד"ה צריך וא"ל תקנה תימא דתיקשו ליה מאידך דר' יוחנן וכו'. ולפמ"ש א"ש דיאוש בשבאי גרע מהפקר דהשבאי קני ליה ומדינא משועבד הוא להאדון כמש"ל בתוס' ד"ה אותו העבד עי"ש וממון גמור יש להאדון על העבד ולכך מועיל שיחרור של האדון

גמ' בהיזק שאינו ניכר ומ"ס לא שמי' היזק וכו'. ולכאורה קשה לי דבשלמא לעיל דפליגי בהיזק שיעבודו א"ש דעל העבד ליכא חיוב כלל כיון דהשיחרור של הראשון הפקיע השעבוד ממנו ומש"ה סבר רשב"ג דאין העבד כותב אבל לעולא דאף אי היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק מ"מ חייב העבד לשלם מה ששוה יותר על דמי חובו של שני מטעם שכתב רש"י בד"ה היזק שאינו ניכר והיינו דמי הנאתו מן השיחרור א"כ קשה אפילו למ"ד דבהיזק שאינו ניכר שמי' היזק וחייב המשחרר לשלם להראשון דמי הזיקו מ"מ במה יופטר העבד מלשלם דמי הנאתו בשלמא כשאין לעבד לשלם מחויב השני לשלם מה שהזיקו אבל כשיש לו לעבד למה יופטר מלשלם דמי הנאתו דהיינו מה ששוה יותר על חובו דהא אין להמשחרר השני כח לשחרר רק בכדי דמיו שיש לו על העבד והמותר על חובו שזיכו חכמים אותו שצווי לשחררו מה"ת לא יתחייב לשלם דמיו

תוס' ד"ה לישא שפחה ועוד דבדידה ליכא עשה דלא מיפקדה וכו'. לכאורה קשה דהא כתבו התוס' לקמן בד"ה כופין את רבו דבלא פשע אמרי' חטא בשביל שיזכה חבירך כמבואר בפסחים דקא עברי הכהנים עשה דהשלמה כדי שיקיים זה מצות פסח ואם כן הכי נמי נתיר לאשה לעבור על לאו בכדי שיקיים זה פריה ורביה ויש לומר דכמו שחלקו התוס' בפסחים דף נ"ט בד"ה אתי עשה דפסח דלענין דחיית עשה הקל לא בעינן בעידנא אבל נגד לדחות לא תעשה החמור בעינן בעידנא עי"ש ה"נ דעת התוס' לחלק בכאן דדוקא לענין עשה דהשלמה כיון דעשה קל לכך דוחין אותו אפי' אצל אחר בכדי שיקיים השני עשה החמור אבל לדחות אצל האחד לא תעשה דחמור בכדי שיקיים השני מ"ע זה לא אמרינן

ע"ב תוס' ד"ה לא תוהו בראה וכן בפרק בתרא למגילה מייתי לה גבי מוכר ס"ת וכו'. ולכאורה אין זה ראי' דהש"ס הוצרך לזה הטעם דנ"מ לענין אם כבר יש לו בנים וקיים מצות פו"ר דמ"מ יכול למכור משום קרא דלא תוהו בראה ונראה דעיקר הוכחת תוספ' הוא דמצוה דלשבת הוא חשובה יותר מכל מ"ע דהא משום כל מצות אין מוכרין ס"ת רק משום ת"ת ומשום מצוה דלשבת משא"כ מצות פרו ורבו ודאי דלא עדיף משאר מ"ע והא דמצוה דלשבת עדיף נראה דהוא משום תיקון עולם

דף מ"ב תוס' ד"ה בעבד של שני שותפין וא"ת והא לר"א וכו' וכוונת קושיתם כיון דיליף מכירה מיציאת שן ועין מכ"ש דיש ללמוד שאר ענייני שחרור מיציאה דשן ועין וקתני התם לר"א חציו עבד ולזה הקשו דלר"א האיך משכחת לה חצי עבד ואין להקשות על דבריהם דהא לבסוף מסקי התוס' דבשטר יכול לשחרר דגמר לה לה מאשה א"כ משכחת לה חצי עבד כששיחרר בשטר דזה אינו דהתוס' לא כתבו כן רק במפקיר דליכא ממון כלל להאדון ולא נשאר רק איסור יליף מאשה אבל בעבד של שני שותפים שיש לו ג"כ ממון בהעבד ואינו יכול להקנות אפילו במכירה לאחר לר"א ה"נ אין יכול לשחרר להקנות הממון שיש לו בו להעבד דמה אשה איסורא ולא ממונא כדאמרינן בדף ל"ט ומה שהשיב שם דמה אשה בין גדולה לא שייך הכא וגם בזה אבא שאול פליג שם

בא"ד וא"ת והא אמימר גופי'. עיין מהרש"א מה שתי' על קושית מהרש"ל די"ל דמתניתין דהכא לא אתי' כר"א וכו' עי"ש. והוא תמוה. דמ"מ הי' להם להקשות מהא דהחובל שהביאו לעיל דקתני אליבא דר"א חציו עבד וחציו ב"ח שכתבו לעיל דהיינו למשנה אחרונה שכופין וע"כ מועיל שטר שיחרור להתירו בבת חורין דאלת"ה אמאי כופין אלא ודאי דהעיקר כתירוצו של מהרש"ל דשאני התם דחכמים הפקירוה מחמת שכופין אותו ליתן שטר שיחרור הן אמרו והן אמרו שמועיל שטר

רש"י ד"ה הא דאמר כולו דילמא חד פלגא כתב לתרווייהו וכו'. הא דלא פי' רש"י כפשוטו כיון דלא כתב לכל אחד רק החצי יכול לומר לכל אחד שגוף העבד שייר במתנתו וממיל' אין לו קני' דיד עבד כיד רבו כיון שהוא לא נזכר בשיחרורו וכמו שפי' רש"י לעיל דף ח' גבי חוץ מא' מריבוא שבהן וכמו שפי' הרשב"א נראה דדעת רש"י דדוקא כשמשייר החצי לעצמו יכול לומר על איזה דבר שירצה דזה שייר לעצמו דהא גבי מכר חצי שדה משמנין ביניהן תנן אבל כשלא שייר לעצמו כלום ונתן שני החצאים לשני אנשים בבת אחת ודאי שנתן מכל דבר ודבר חצי לזה וחצי לזה דבין שני מקבלים הכל שוה לכל או"א וכל אחד נשתחרר חצי

תוס' ד"ה מאי אריא חצי דפשיטא דבשטר א' אין חילוק וכו' אין להקשות דסיפא איצטריך