תורת גיטין על מסכת גיטין קס

אך לקמן גבי עבד שברח דמוקי לה לאחר יאוש קשה דשם מיירי לענין שהעבד יקנה עצמו ביאוש ושם קשה הא יאוש כדי לא קנה. אמנם לפמ"ש בספרי מקור חיים ובספרי נתיבות משפט חלק שני דיאוש לא קנה עד דאתי לרשות זוכה אפי' לרבנן כמו בהפקר לר' יוסי עי"ש שהארכתי ומה"ט יאוש בגזילה לא קני כיון דלא אתי ליד זוכה בהתירא ומש"ה בעבד דתיכף כשנתייאש זכה העבד בעצמו ואתי ליד זוכה דהיינו העבד בהתירא קודם שאתי ליד גזלן ומש"ה זכה העבד בעצמו אוש וקנה עצמו ועי"ש שהארכתי

ע"ב תוס' ד"ה גופי' לא קדיש. מיהו קשה דאי מדמי למתפיס תמימים נימא דאע"פ דהעבד יוצא לחירות צריך לפדיה כמו במתפיס תמימים וכו'. ונראה דדעת רש"י דבשלמא במתפיס תמימים שאפשר למכור לאחרים עם הקדושת הגוף שעליהן לכך מוכרם ויפלו דמיהם לבד"ה משא"כ העבד כיון שנתפס גופי' בקדושה להיות בן חורין שוב א"א למוכרו בקדושתו דב"ח אין לו דמים ואין לנו לכוף העבד עצמו שיתן דמיו בעד קדושתו ועוד אטו אם העבד יאמר שאין לו דמים לא יותפס בו קדושת הב"ח

בא"ד ונראה לפרש גופי' לא קדיש לאסור בהנאה וכו' לכאורה קשה דא"כ מאי מקשה מבריית' דאין הגזברין לרבה הא גופי' דבריי' קשה כיון דסברת התוס' הוא כשמקדיש גוף לדמיו למכור גם כן קשה דגזברין מאי עבידתייהו דאותו שהקדישו לדמיו הוא יפדנו כמו שסיימו בדבריהם א"כ גופי' דבריי' קשה ונראה כוונת דבריהם דהנה בעבד יש שני קנינים קנין הגוף שהבעל יכול לשחררו להתירו מאיסו' יכול למכור או ליתן במתנה אותו קנין הגוף שיהיה השני הבעלים שיהיה השני יכול לשחררו. קנין שני דמיו מה ששוה למכור למעשה ידיו וסובר רבה דלענין הקדש אינו יכול להקדיש גופו היינו שיהיה ההקדש הבעלים של העבד שיהיה הגזבר יכול לשחררו דאי היה ההקדש נעשה בעלים של העבד לגמרי כמו בהקדש בהמה טמאה היה נאסר בהנאה קודם פדיון כמו בהקדיש בהמה טמאה ולזה אמר רבה דגופי' לא קדיש פי' דאין יכול להקדיש גופו לגמרי שיהי' ההקדש נעשים בעלים עליו ואין ההקדש חל רק על דמים ששוה למכור למעשה ידיו ולזה מקשה מבריית' דאין הגזברי' דשם מוכח דגופו ממש קדוש שההקדש בעצמו בעלים שלו לשחררו והרי מוכח שבאמת נאסר גופו בהנאה כמו בהמה טמאה ולכך הגזברין יכולים לשחררו רק שאין רשאין מטעם שכתבו התוס' בד"ה אין הגזברין וכן מקשם הש"ס מקרא אך כל חרם דגופו נאסר בהנאה אלמא דגופו קדוש ונעשה ההקדש בעלי' שלו לשחררו ולפ"ז לא קשה נמי מה שהקשה הפ"י דהו"ל להקשות מתניתא אהדדי דמקרא דאך כל חרם מוכח דגופו נאסר בהנאה ובבריית' דהמקדיש עבדו מוכח דלא הקדיש אלא דמיו ולפמ"ש לא קשה דכוונת הבריית' הוא דלא הקדיש אלא דמיו פי' למכור רק שיש לפרש לענין למכור אפי' לגופו שיהיה ההקדש הבעלים אפילו שחררו ומ"מ עושה ואוכל מטעם דס"ל דאין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ומיירי באינו מעלה לו מזונות כמבואר דף י"ב ע"ב וממילא לא קשיין ברייתות אהדדי

דף לט ע"ב גמ' וקא דייקת מינה כאשה מה אשה איסורא וכו'. ולכאורה הוא תמוה מאוד דאי סברא פשוטה הוא דמה אשה איסורא וא"כ קשה מאי טעמא דרבנן דס"ל דצריך גט שיחרור וס"ל דבין גדולים ובין קטנים והאיך יפרנס טעמא דרבנן וע"כ נ"ל דרבנן פליגי על סברא זו דמה אשה אסורה וא"כ מהיכן מוכח רריב"ל ס"ל דהלכה כאבא שאול ולא כרבנן ולכן נלפענ"ד לפרש דהנה בלא"ה יש לדקדק בהא דאמר ר' יוחנן מ"ט דרבי דלפי' רש"י בד"ה מה אשה משמע דהשאלה הוא מ"ט צריך שטר ואינו יוצא בהפקר לבד וקשה דהי' לו לר"י לומר אפלוגתא דתנאי דפליגי לקמן דף מ"ב וביבמות ובנזיר במפקיר עבדו דאיכא דסברי דצריך גט שיחרור ומה ענין הא דר"י דוקא להא דרבי ועוד דאין זה צריך טעם דמקרא מלא דיבר הכתוב בעבד דבעי כסף או שטר כדכתיב והפדה לא נפדתה או חופשה וכו' ואדרבה שמואל דס"ל דא"צ גט שיחרור מצריך קרא שיהי' מועיל הפקר בלא שטר כדדריש מעבד איש הביאו התוס' לעיל בד"ה וכי מי עי"ש ומאן דלא דריש עבד איש ממילא צריך גט שיחרור ולמה לי' לר"י לבקש קרא ע"ז. לכן נלפענ"ד לפרש דר"י הי' קשה לי' בדברי רבי דאמר דאין לו תקנה אלא בשטר ולא אמר סתם צריך גט שיחרור כמו שאמרו כל התנאים לשון זה לקמן ד' מ"ב וביבמות ובנזיר ובב"ק וע"כ כוונת רבי הוא דאף דכל עבדים קונין עצמן בכסף זה אינו קונה עצמו בכסף ואין לו תקנה רק בשטר כדאמרינן בסמוך דהכי קאמר או בכסף וכו' עי"ש ועיין רש"י שם בד"ה או בכסף דאיתקיש כסף לשטר וע"ז אמר ר' יוחנן מ"ט דרבי דכיון דרבי סובר דאין לו תקנה בכסף וע"כ ס"ל דאין להאדון שום סרך כסף על העבד כדאמר בסמוך דפקע לי' כספא וכיון דאיתקיש כסף לשטר כמו שפי' רש"י נימא דכיון דכסף לא מהני גם שטר לא תהני וכמו שאמר אמימר לקמן בדף מ' דהמפקיר עבדו אין לו תקנה דאיסורא לא מצי מקני לי' עי"ש בשלמא אי הוי אמרינן דגם בכסף יכול לפדות עצמו אלמא דלא פקע כספא לגמרי דיש לו על העבד עדיין סרך כסף וכדאמר לקמן דף מ"ב דיכול למכור מעכוב גט שיחרור לקנס