תורת גיטין על מסכת גיטין קנח

של עינוי נפש בהככר שתאסור עצמה לפני ב"ד שתאמר הנאת תשמישך עלי אם לא אוכל ככר זה ויקיים לה הבעל ואז בודאי דיכול הבעל שוב להפר כיון שא"א לה בתשמיש עד שתאכל הככר שנדר הראשון אינו יכול להפר שכבר קיים לה ואף שגוף הנדר דהיינו אכילת ככר אינו מדברים של עינוי נפש ולא מבינו לבינה מ"מ כיון שבינה לבינו תלוי בזה יכול להפר דודאי אשה שתאסור טבילה על עצמה יכול להפר אף שהטבילה אינו עינוי נפש ולא מבינו לבינה מ"מ כיון שא"א לה לשמש בלתי הטבילה והוי הטבילה ג"כ דברים שבינו לבינה וה"נ דכוותי' ובזה מיושב מה שקשה שתאסור עצמה אם נהנית מכתובתה יהי' הממון זה שתקבל אסור בהנאה בהן ובחליפיהן דבזה ודאי אין הבעל יכול להפר ולפי' הנ"ל לא קשה דחיישי' שתתלה קודם דבר של עינוי נפש בזה. אך קשה דהא יכולין להדירה אם נהנית מכתובתה ותקבל מחדש ולא תחזיר תהי' אסורה בכל פירות שבעולם כל זמן שלא תחזיר דבזה ודאי אין הבעל יכול להפר כיון שהרשות בידה להחזיר וכמו שאמרו בכתובות ר"פ המדיר גבי תלאו לקישוטי בתשמיש המטה דא"י להפר מטעם דלא ט ולא תאסור וה"נ דכוותי' דתהדר ולא תאסר ואפשר דחיישי' דילמא לא יהיה לה אחר כך ולא יהיה אפשר לה להחזיר ואז יהיה הבעל יכול להפר והא ודאי לא קשה דיאסרו היתומים בעצמם עליהם מעות שלהן שנותנין לה עתה אם כבר נהנית דזה אינו דהיתומי' יכולים לומר אין אנו רוצין להדירה בכדי שניתן לה כתובה וכל זמן דלא משכחת גוונא שהאשה תהי' נודרת אין צריכין ליתן לה כתובה

בא"ד וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש דילמא אזלא גבי חכם וכו'. הרמב"ן בחי' תירץ דהחכם יכול להתיר אף שכבר אכל כדקיי"ל בשבועות ולכאורה תירוץ הרמב"ן היא כתימא על התוספות ולכן נראה דס"ל להתוס' כמ"ש בתשובת המיוחסת להרמב"ן סי' רנ"ה והובא בב"י בטור יו"ד סי' רכ"ח ובסי' רנ"ה ושם הביא בקיצור שהקשה האיך אפשר להחכם להתיר בלא חרטה דמעיקרא והכא הרי היא אינה מתחרטת דהא מחזקת במעות כשמתירה ואלולי הנדר לא היתה מקבלת המעות ותירץ דדוקא כשהנדר היה לרצון עצמותו של דבר הנדור אבל כשהנדר הוא רק לקנס שלא יעשה עבירה פ' אין הנדר חזק ובחרטה דהשתא סגי לי' עי"ש ונראה דהא דאמרינן דחכם עוקר הנדר מעיקרא דדוק' כשהנדר ניתר על ידי חרטה דמעיקרא הוי כנדר טעות והותר למפרע אבל כשניתר ע"י חרטה דהשתא לא נעקר למפרע כמו בהפרת בעל ואיסורא דעבד עבד וכאן כיון שא"א לה להתיר נדרה ע"י חרטה דמעיקרא לא נתקן האיסור מה שכבר אכל ודעת הרמב"ן כדעת המהרי"ט סימן א' דיכול להתיר נדר כזה ג"כ ע"י חרטה דמעיקרא דהיינו שמתחרט מחמת שא"י לסבול ממה שנדרה ולקחה המעות ובחזרת המעות א"א לה שלא נתקן האיסור בכך עי"ש ושפיר תירץ לפי שיטתו

בא"ד וכי פריך ודילמא אזלא לגבי חכם המ"ל דמדרינן לי' עד"ר וכו'. ולפענ"ד נראה ליישב לפמ"ש הרשב"א הביאו המשנה למלך בפ"ו מהל' שבועות דבנדר עד"ר ועבר כבר דיכולין להתירו עי"ש ולפ"ז לא קשה דהא באשה קפדינן דוקא על נדר שעומדת באיסור כל ימי' א"כ אף שמדירה עד"ר מ"מ הא על פעם אחרת חשדינן אותה שתעבור וכיון שתעבור פעם אחת שוב יכולין להתירה כמ"ש הרשב"א הנ"ל משא"כ גבי נושא נשים בעבירה דלא חשדינן לי' לעבור אפי' פעם אחת על נדרו משני שפיר ובזה אפשר ג"כ ליישב קושית התוס' מה שהקשו לרב הונא דהא אפשר לעשות תקנה אפילו בניסת להדיר עד"ר אף דיש לחלק דבשלמא חכם יכול להתיר אחר שעבר פעם אחת דחשיב לדבר מצוה דעל ידי היתר החכם מתירין האיסור שעבר משא"כ בהפרת בעל דמיגז גייז ואין תקנה לאיסור שכבר עבד די"ל דס"ל לר"ה כמאן דס"ל בנזיר דף כ"א דבעל גם כן מיעקר עקר ומכ"ש לדעת הש"ך בי"ד בסי' רל"ד ס"ק מ"ד דאפי' אי אמרינן מיגז גייז היינו רק שחל ומבטלו מעיקרא וכ"כ הלח"מ רק שתמוהין לי דבריהם דהא מבואר ברמב"ם בפ' י"ב מהל' נדרים הלכה י"ט שחייבת מלקות על מה שעברה קודם הפרה: בא"ד דלא פסיקא להו למיתני וכו'. הלשון קשה דאי יש תקנה להתיר על דבר מצוה ממילא איכא קלקולא ואפשר דכוונתם דלא פסיקא לי' לרבי שסתם המשניות אי שייך חשש קילקולא כיון שאין היתר רק לדבר מצוה כנ"ל ועפ"י שתמה דהא מבואר בש"ע דלעשות שלום בין איש לאשתו הוי דבר מצוה ויכול להתיר ואיכא קילקול ואפשר לומר דלא אמרינן דיכול להתיר לדבר מצוה רק כשיש מצוה בגוף הדבר הניתר כגון במקרי דרדקי שבגוף ההיתר של האיסור הי' מצוה משא"כ בזה שבגוף הדבר שהותר ליכא מצוה רק שגורם לאיזה מצוה

תוס' ד"ה ותני עלה קשה לר"י אמאי הוצרך לאתוי הא דותני עלה. ונראה לתרץ. גם לתרץ מה שתמה הש"ך בסי' רכ"ח ס"ק כ"ו על הך דיעה דסובר דלא מהני התרה לדבר איסור מהא דמקשה הש"ס וליחוש דילמא שרי לי' חכם גבי הנושא נשים בעבירה הא לא מהני התרה לדבר עבירה. ולתרץ זה נראה לי דהנה מבואר בי"ד סי' רט"ו דאין נדר חל על איסור דאוריית' אבל על איסור דרבנן חל אבל לענין ההיתר אפי' אם נדר על איסור דרבנן אינו חל ההיתר כמבואר שם בסי' רכ"ח ולפ"ז לא הי' מצי להקשות מגוף הבריית' דיכולין לומר דמיירי אחר שגירשה ונודר שלא לישא נשים פסולות כמ"ש התוס' ואי תקשה