תורת גיטין על מסכת גיטין קנז

אם רוצה לבטל כולם בפני שנים מהם כשאמר כולכם רשאי לכתחלה דהא ליכא חשש ממזרות דהא לא אזלי הני ויהבי דהא אמר כולכם ונראה דמ"מ אסור משום תקנת עגונות והיינו דחכמים תיקנו שכל אותן שמבטל צריך שיטרח לבטל בפניהם דוקא משום ת"ע ודוקא כשאמר כולכם ואינו מבטל רק מקצתן לא שייך אפי' תקנת עגונות כדמוכח הכא היינו משום דכל מה שמבטל טרח לבטל בפניהם דוקא והנשארים אסורין לחתום משום דלא נתקיים התנאי דכולכם והא מילתא אחרינא הוא אבל הכא הא שהאחרים אסורין לחתום הוא רק מטעם שביטלן הבעל דהא אלו לא ביטל אותן שלא בפניהם היו אף אותן שביטל אותן בפניהם רשאין לחתום דהא צריכי בי' עשרה למישלפי' דהיינו שביטל כולן וכיון דמכח ביטולו של בעל נתבטלו לכך תיקנו חכמים משום ת"ע שלא יועיל ביטולו עד שיטרח לבטל בפניו דוקא

דף לד ע"ב תוס' ד"ה וכל שום. לכך נראה לר"ת וכל שום שיש לו דקתני היינו כל שמותיו בפירוש וכו'. לכאורה קשה דהא ע"כ אף לר"ת אין כותבין כל שמותיו בפירוש אם לא שידוע השם אחר שיש לו א"כ היו יכולין לקיים גם פי' בה"ג דהיינו שיכתבו בהגט הלשון דוכל שום רק שאין לכתוב לשון זה רק כשידוע שיש לו איזה שם במקום אחר ואף דמשמע מדברי בה"ג שתיקנו לכתוב כן בכל הגיטין דהא הי' כתוב זה הלשון בכל טופסי גיטין מ"מ משום הקושיא דאתי לידי תקלה לא היה צריכין לחלוק על הבה"ג בענין הפי' דמתניתין והיה לו לפרש בכה"ג דהיינו שהיו כותבין לשון דוכל שום בגט ולא היו חולקין אבה"ג רק בזה לומר שא"צ לכתוב לשון זה רק בידוע שיש לו שם אחר ונראה דהי' קשה להם משרה דאתקריא מרים וכן מאחא בר הדיא דמתקרי אי' מרי ואם נאמר שלשון וכל שום תיקון ר"ג לכתוב בגט א"כ ע"כ צריך לומר דלשון וכל שום שתיקן ר"ג היינו כשאינו ידוע שיש לו שם אחר וא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתי' דזימנין דאתי לידי תקלה ולכך הוכרחו לפרש דפי' וכל שום היינו כל שמותיו שיש לו:

תוס' ד"ה והוא דאיתחזק היינו דוקא דאיתחזק בשני שמות בשני מקומות וכו'. והא דרב אשי דאמר והוא דאיתחזק בתרי שמות כפי' רש"י והיינו דאפילו בב' מקומות ולא כתבו רק שם מקום הכתיבה כשלא ידעו בשעת מעשה שיש לו שם אחר במקום הנתינה אף שנודע לאחר זמן כשר וכן מוכח בהרא"ש ואין להקשות אהא דמייתי סייעתא מבריית' דיצא למקום אחר וכו' דילמא מיירי כשהחזיק עצמו בהמקום אחר שכתב שם הגט בהשם של מקום הנתינה ומש"ה כשר דזה אינו דמלשון וגירש בא' מהן משמע דאף שהחזיק עצמו בהשם שאינו השם של מקום הנתינה מגורשת מהטעם כיון שבאותו מקום אינו ידוע שיש לו שם במקום הנתינה דדוקא במקום שיש לו שם אשה ידוע ג"כ השם שיש לו במקום שהאשתו אחרת שם משא"כ במקום אחר כמ"ש הר"ן עי"ש

בא"ד ומהתם נמי משמע דבמגרש בגליל אותה שביהודא מיירי וכו' עי' במהרש"א שדבריו דחוקים. ולפענ"ד נראה לפרש דהתוס' הוכיחו דאינו פסול רק בשני מקומות אבל במקום א' כשר דהא דקתני בתוספתא גירש אשתו שביהודא בשם שבגליל מיירי שהכתיבה הוא בגליל ואשתו שהוא מקום הנתינה הוא ביהודא והא דאמר בתוספתא גירש אשתו שביהודא בשם שבגליל הכוונה שמקום כתיבה הוא בגליל דאם נאמר דמיירי שאשתו ג"כ הוא ביהודא והכתיבה והנתינ' הוא ביהודא וכתב שם שבגליל קשה דממ"נ במאי מיירי אי מיירי באיתחזק ביהודא השם שיש לו בגליל א"כ לאשמועי' רבותא טפי דאפי' כתב רק שם שביהודא שהוא שם מקום הכתיבה והנתינה ולא כתב שם שבגליל ג"כ אינה מגורשת דהא השתא קיימינן בסברא דאפילו בעיר אחת כשיש לו שני שמות ולא כתב רק א' אינה מגורשת ואי מיירי בלא איתחזק ביהודא שיש לו שם שבגליל ואז ודאי דאי כתב שם שביהודא הי' כשר והפסול הוא משום שכתב שם דגליל קשה א"כ אמאי מכשיר רשב"ג וכי יעלה על הדעת דאם כתב במקום שהוא מקום הכתיבה והנתינה שם שלא הוחזק בו כאן כלל שיכשיר רשב"ג הא הוי שינוי השם ממש אלא ודאי דמיירי כשמקום הכתיבה הוא ביהודא ומקום הנתינה הוא בגליל וכתב שם מקום הנתינה ובזה פוסל הת"ק ורשב"ג מכשיר כיון שכתב עכ"פ שם מקום הכתיבה אבל אם מקום הכתיבה הוא מקום הנתינה ויש לו שני שמות באותו מקום וגירש בא' מהן מגורשת לכולי עלמא ועי' ברא"ש מ"ש כאן ודבריו תמוהין ועמ"ש בחידושי אה"ע

דף לה ע"ב תוס' ד"ה אבל ניסת ולר"א דאמר שיכול להפר כל נדרים שעתידה לידור א"ש וכו'. לכאורה תימא דהא יכולין לעשות כן בנדרים שאינן של עינוי נפש שתעשה לאלתר דבזה אין הפרת הבעל מועיל ונראה דלפמ"ש התוס' בסמוך דיש לחוש להבעל שיאמר בלחש א"כ ה"נ יש לחוש שתאסור על עצמה עוד דברים של עינוי נפש כגון אם יאמרו לה הב"ד שתאמר אם נהנתי מכתובתי תאסור עלי ככר זה שאינה מתענה הימנו תאמר היא בלחש וגם ככר זה שהיא מתענה הימנו ורב הונא כשמואל ס"ל דאמר בנדרים דף פ"ב ע"ב דמתוך שהוא מיפר למתענה מיפר לשאינו מתענה ועש"ך ביו"ד סי' רכ"ט ס"ק ו' דלהחולקים על הרמב"ם אפי' נדר משני מינים כל שאמר בוי"ו הוי נדר א' עי"ש וממילא מופר הכל א"נ שמקודם תתלה דבר