תורת גיטין על מסכת גיטין קמ

נראה ליישב קושי' התוס' דיש לדקדק בהא דאמר הש"ס גיטין הבאים ממדנה"י ולא אמר גיטין הנשלחים ולכן נראה דלא מקשי אלא מגיטין הבאים ממדנה"י דבהן אף ר"ל מודה דאין לה עד שעת נתינה דהא הר"ן הביאו הב"ש בסי' קמ"ב כתב דהא דנוטלת האשה כתובתה ע"י אמירת השליח בפנ"כ הוא משום מדרש כתובה דלכשתנשאי לאחר עי"ש משמע דבדלא מדרש כתובה אינה נוטלת דדמי להא דגיטין דף וי"ו בעבד שהביא גיטו וכתב בו כל נכסיו דאמירת בפנ"כ שלו לא מהני רק נגדו דדמי לאשה ולא נגד נכסים דלענין ממון ע"א כמאן דלית' וכן ביבמות גבי ע"א במיתת בעל דלב"ש דלית לי' מדרש כתובה דאינה נוטלת כתובתה וה"נ באמירת השליח בפנ"כ דאינו נאמן על הקיום רק משום עיגונה ועי' בב"ש בסי' קמ"א וקמ"ב שכתב בשם הרא"ש רפ"ק דגיטין דאפילו על השליחות אינו נאמן דחיישינן לנפילה ופקדון רק משום דהימנוהו רבנן משום תקנות עגונות על הקיום הימנוהו ג"כ על השליחות וא"כ לענין ממון דכתובה או פירות דנכסי מלוג אמירת ע"א כמאן דליתא דמי ולא מהימן כלל ומספקינן על גוף השליחות שאינו שליח ומזוייף הוא רק כיון דקיי"ל כב"ה דאית לי' מדרש כתובה נוטלת מטעם מדרש כתובה והיינו משום דהזמן פרעון שקבע לה הבעל בכתובה כך הוא שכך כותב לה שכשתשאי לאחר תטלי וכו' וא"כ אפילו אם נאמר ששקר ומזוייף הוא מ"מ כיון שניסת לאחר ברשות ב"ד נתחייב לה כן כי כן קבע לה הבעל הזמ"פ ולפ"ז א"א לה לטרוף הפירות אפי' לר"ל רק מזמן שהגיע הגט לידה דהא אנן מספקינן הגט במזוייף ופקדון ואינ' נוטלת רק משום הזמ"פ דלכשתנשאי לאחר וזמ"פ זה לא נגמר עד אחר שהגיע הגט לידה שתוכל להינש' לבעל ושפיר מקשה הש"ס דבגט הנשלח ממדנה"י ע"י שליח א' א"א לכתוב הזמן דממ"נ אם יהי' לה עידי שליחות אף הן יזכרו הזמן ואם לא יהי' עידי שליחות ואז אין לה פירו' רק מזמן הנתינה וכשתבוא הגט לידה אז תטרוף פירות מזמן כתיבה שלא כדין ואף שיהי' לה קיום על הגט מ"מ הא ליכא עידי שליחות והב"ד יסברו שהגיע הגט לידה מהבעל ותטרוף שלא כדין. וישוב קושית התוס' מלשון דמאי הועילו יבואר בסמוך

תוס' ד"ה הנהו קלא אית להו. תימא דלענין זנות וכו'. ונלפענ"ד לתרץ גם מה שהקשה התוס' בד"ה ואנחי' מלשון דמה הועילו דהנה יש לדקדק ברש"י ד"ה מה הועילו וז"ל בין לענין פירות ובין זנות דטרפ' לקוחות שלא כדין דפתח בתרתי וסיים בחדא דטרפה פירות ולכן נראה בכוונת דברי רש"י דודאי מגט הנשלח ממדנה"י לחוד ליכא לאקשויי דדילמא באמת בהאי לא תיקנו בו זמן רק דהקושיא הוא בכל הגיטין דתיקנו זמן מה הועילו בתקנתם דבכל גיטין יש לחוש שיחפה או יפסיד להאשה פירות שלא כדין שלא יכתוב בו זמן ויאמר גט הנשלח הוא או ששלח באמת ע"י שליח ואז לא יהיה באפשר לכתוב זמן הכתיבה משום דתטרוף לקוחות שלא בדין מטעם שכתבתי לעיל בסמוך וזה כוונת רש"י מה הועילו חכמים בתקנתם בין לענין זנות בין לענין פירות כיון דא"א לכתוב בגט זה זמן דטרפה לקוחות וכו' וע"ז משני הנהו קלא אית להו ובין לענין זנות ובין לענין פירות צריך לכתוב זמן גם בגט כזה משום זנות הקודם וכן משום פירות דמשעת כתיבה כשהן ביד הבעל דמשום חשש טריפות לקוחות שלא כדין ליכא דהא בעי לאתויי ראי' הואיל דקלא אית להו וכ"ע ידעו דגט הנשלח הוא וא"ל דמ"מ איכא חשש חיפוי בגט הנשלח בזנות שיהיה בין כתיבה לנתינה דזה אינו דכל שאין חשש שהבעל מחפה בכוונה לטובת ב"א אין חשש לזה לזנות ובגט הנשלח על זנות העתיד שאח"כ לא שייך חיפוי דב"א

ע"ב תוס' ד"ה שמא פייס פי' בקונטרס שמא נתייחד עמה וא"נ לר"ת דהא בסוף מי שאחזו קאמר ולגט ישן וכו'. ולפענ"ד נראה דרש"י יישב קושית תוס' במתק לשונו בדף כ"ט גבי האי דשדר גיטא כתב רש"י וליחוש וכו' והוי גט ישן ובדף ע"ו פי' רש"י שמא פייס כשהוא בא אצלה פייס ונתייחד עמה ולאחר זמן בא הבעל ומערער ואמר פייסתי ולא כתב והוי גט ישן לא גבי כל זמן שאעבור ולא גבי מעכשיו אם לא באתי ואף שפי' רש"י שם בתירוצא דהש"ס גט ישן נראה דכוונתו לקרותו בשם גט ישן מחמת שנתייחד קודם שנגמר הגט אבל הפסול לא משום גט ישן דהוא אינו רק פסול מדרבנן רק מדאורייתא הוא דגט ישן שאחר אמירת מעכשיו הוא חשש דאוריי' וכמו שאבאר ולכן נר' דכוונת רש"י שהיחוד אינו פסול משום גט ישן רק מטעם אחר דהא הרשב"א והר"ן גורסי' ע"מ אם לא אעבור וכן באם לא באתי במתניתין במעכשיו איירי והביאה שלאחר נתינה של מעכשיו הפסול הוא מטעם אחר והוא מדאוריי' דהא בדף פ"א מבואר במגרש ולנה עמה בפונדקי דצריכה הימנו גט וכן הוא בסי' קמ"ט מטעם דאין אדם עושה בעילתו לזנות רק דשם בעינן עדים וא"כ ה"נ לא מיבעיא אם הי' עדי' בשעת יחוד ודאי דצריך גט כיון דהגט חל למפרע והוי כביאה אחר נתינת הגט דיש בו חשש קידושין וכן מבואר בב"י סי' קמ"ט דביאה אחר נתינה של תנאי דמעכשיו דצריכה גט מטעם קידושין וא"כ הרי הבעל יכול לערער ולומר פייסתי ונתייחדתי ויש בו חשש קידושין ואף דצריך עדים מ"מ הבעל יכול לומר שהיה בעדים דהא גם להתוס' שפי' החשש דפיוס היינו שמא ביטל וביטל בעי עדי' כמבואר בסי' קמ"א בב"ש ס"ק צ"ב וע"כ צ"ל דהחשש שמא פייס הוא דשמא יערער הבעל ויאמר שייחד עצמו בפני עדים ובכאן נראה דאפילו ביחוד בלא עדים צריכה גט מדאורייתא דהא