תורת גיטין על מסכת גיטין קלד

יהיה לו דין תרי ותרי ונ"מ דאם ניסת לא תצא וידונו הב"ד ע"פ עדותן של אלו ובאמת כיון שצריך בעדותן של השני לעדות השליח דהיינו במקום הכחשה נפסל כל העדות משום נפיק נכי ריבעא דממונא וכן בסנהדרין דף ח' חיישינן להכחשת עדים ורב אשי לא חייש לומר דאתי לאיחלופי מחמת שיראו שהב"ד מקבלין אותן בתורת שנים כיון דהכחשה לא שכיח

בא"ד ורב אשי פריך ולכאורה דבריהם משוללים בהבנה דמה ענין בפנ"ח לידענו. ונראה בכוונת דבריה' כיון דעיקר החשש הוא מטעם איחלופי וכיון דאם א' אומר בפנ"ח דיוצא הכל על פי ע"א אפ"ה לא חיישינן לאיחלופי מחמת הכירא דבפנ"כ מכ"ש דלא חיישינן לאיחלופי מחמת נכי ריבעא דממונא מחמת הכירא דבפנ"כ ולא אתי לאיחלופי

ע"ב תוס' ד"ה ר"א אפי' אם אמר אני הוא עד שני וכו' וא"ת ומי איכא מידי וכו' ותי' בירושלמי משום דנר' כנוגע בעדותו וכו' עי"ש ולפענד"נ דלכאור' פסול מדינא שיהי' העד החתום השליח דהא מבואר בהרמב"ם והראב"ד פ"ו מהל' גירושין דאף דבש"ק צריך עדים שהוא ש"ק מ"מ בש"ה אין צריך עדים שהוא השליח דגיטו מוכיח עליו וכו' עי"ש. וכן הרא"ש פ"ק כתב הטעם דהא דנאמן על שליחות משום דכיון דהימנוהו על אמירת בפנ"כ מהימנינן לי' ג"כ על השליחות וכו' עי"ש וע"כ צ"ל דמדאוריית' מהימן על השליחות והיינו ע"כ דהוא מטעם שכתב הר"ן פ' המגרש דע"ח הן הן ע"מ דכיון שיש ע"ח ומסתמא מסרו ליד הבעל וכיון שרואין אותה בידו הרי אנן סהדי שהבעל מסרו ליד השליח והימנוהו שיהי' לגירושין וגם מן הסתם אמרינן דתפיסתו מוכחת עליו שהוא לגירושין כמ"ש הר"ן בסוגיא דשליש וה"ה בש"ה ג"כ מהאי טעמא א"צ עדים דכשיש קיום של שני ע"ח על הגט דאז הוויין הע"ח עדים על השליחות. ולפ"ז נראה ברור דאם השליח הוא בעצמו ע"א מע"ח שפסול מטעם דשליח אינו מצטרף עם ע"א המעיד בשליחות כמבוא' באה"ע סי' קמ"א סעיף ט' דבשלמא אם יש שני עידי קיום על חתימתם לא קשה דיופסל כשאח' מהחתומים הוא שליח מהאי טעמא דאין השליח נאמן בעצמו על השליחות ובאמת מבואר בש"ע דנאמן ז"א דבודאי היכא דאיכא עידי קיום ואינו ידוע אם העד החתום הוא שליח אי לא רק שהוא בעצמו אומר אני הוא עד שני מהימן מחמת מגו דאי בעי שתיק ולא אמר כלום והי' מסרו לה בינו לבינה ואחר כך היתה האשה מקיימתן והאשה היתה מקבלתו כיון דבלא אמירתו אינו ידוע אם הוא עד השני מהימן בלא אמירתו כמ"ש הר"ן בפ' המגרש דתפיסתו מוכחת משא"כ היכא דליכא עידי קיום אינו נאמן במיגו דאי בעי הי' אומר בפנ"כ ובפנ"ח ולא הי' אומר אני הוא עד שני וזה אינו כיון דאפילו אם אומר בפ"נ ובפנ"ח נמי לא מהימן אלא מכח תקנת חכמים מש"ה אינו נאמן כאן דבעינן או כולו בקיום הגט דהיינו היכא דאיכא עידי קיום ואומר שהוא עד שני דמהימן במגו דלא הי' אומר כלום או כולו בתקנ"ח היכא שאמר בפנ"כ. משא"כ היכא דליכא עידי קיום ואמר אני הוא עד שני דלא מהימן אלא מכח מיגו דהי' אומר בפנ"כ ומכח תקנ"ח דלא הוי כולו בתקנ"ח ולא עשו חז"ל תקנתן בכה"ג במקום שצריך מגו בצרוף התקנה כיון דאינו נאמן אלא במיגו דהיה נאמן בתקנ"ח וזה תירוצו של ר"א או כולו בקיום הגט או כולו בתקנ"ח משא"כ כשאינו נאמן רק במיגו דהיה נאמן בתקנ"ח לא מהני. ואפשר לומר שזה הוא תי' של הירושלמי משום דנראה כנוגע בעדותו דהיינו על השליחות דליכא למימר דהטעם של הירושלמי הוא מצד קיום דחיישי' דילמא משקר דהא בשטרות באופן זה היכא דאמר אחד זה כת"י והוא והאחר מעידין על חתימת השני אינו פסול אלא מטעם דהו"ל נכי ריבעא דממונא ומטעם גזירת הכתוב הא בלא"ה לא היה פסול ולפי' הירושלמי הנ"ל קשה הא הו"ל נוגע ואם כן בלא"ה פסול אלא ודאי דטעם הירושלמי הוא כמו שכתבתי דנראה כנוגע דהיינו על השליחות דא"נ על עצמו שהוא שליח כנ"ל. אחר כך מצאתי שהקשה הרשב"א בחי' על הירושלמי מהא דכתובות גבי שנים החתומים על השטר ומת א' מהן לכתוב חתימת ידייהו אחספא והוא וע"א מעידין על חתימת השני ואמאי הא הו"ל נוגע ודוחק לומר הואיל ועוד אחר וכו' עי"ש. ולפי הנ"ל לק"מ דודאי הטעם של הירושלמי לא הוי אלא משום דהו"ל נוגע אשליחות כנ"ל. ועי' בקצה"ח סי' מ"ו ס"ק י"א שכתב בישוב קושיות התוס' דהוא מטעם שכתב הרי"ף בפ"ד אחין דהיכא דאיכא לשטרא תחת יד סהדי לא אמרי' דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומש"ה פסול באומר אני הוא עד שני דהא אמרו בש"ס דמהאי טעמא ע"א נאמן לומר בפנ"כ משום דהו"ל כמי שנחקרה וממילא פסול עי"ש. והוא תמוה מאוד מכמה אנפי' חדא שכיון שנעשה ש"ה כבר נמסר ליד הבעל ויצא מת"י העדים ליד הבעל ומיד הבעל בא ליד העד לפקדון. ועוד דמה"ת לא ימסור ליד האשה בתורת שליחות וכשיבוא הבעל ויערער כבר הוא ת"י האשה דאטו העד אסור לו למסור השטר ליד הבע"ד קודם שנתקיים דמסירה ליד האשה הוא כמו ליד הבע"ד דמי. גם מ"ש שהעד הב' א"צ קיום כיון שכבר יצא מת"י הוא תמוה כיון שלא יצא מידו ליד הבע"ד רק ליד העד כשלא יצא מידו דמי. ובספרי על ח"מ הארכתי בזה בסתירת דבריו

דף יז תוס' ד"ה מפני מה תקנו זמן וא"ת בשיחרור למה תיקנו זמן וכו'. וביבמות דף ל"א בתוס' ד"ה והא כתבו דזמן בשיחרור איתקן להתירו בבת חורין וכו' עי"ש ומשמע דהיינו דשמא יקדש בת