תורת גיטין על מסכת גיטין קכא

דאל"כ לא היה הסופר כותבו ולהיפך היה להם להקשות דל"ל בפנ"כ דכיון דלרש"י אין חשש רק לשמא כתבו הסופר ליב"ש זה ולקחו יב"ש אחר ולר"מ ודאי לא הי' הסופר כתבו אלו הוחזקו שני יב"ש. ונראה בכוונת דבריהם דהקושי' הוא כך דממ"נ אם לא ידעינן אם הוחזקו ב' יב"ש במקו' הכתיבה א"כ אין לחוש כלל לשמא יש שם שני יב"ש ואם ידעינן שהוחזקו ב' יב"ש א"כ לא מהני כלל מה שאמר השליח בפ"נ דהא אנן ידעינן בבירור שהוא פסול והסופר כתבו שלא כדין כיון שהוחזקו ב' יב"ש ואינו מוכח מתוכו

בא"ד ואפי' לר"א צריך שידעו שעשאו הבעל שליח וליכא וכו'. וקשה דילמא מיירי באמת שידעו ע"מ שעשאו הבעל שליח ומ"מ צריך לומר בפ"נ כיון שהחשש הוא שהבעל לקח הגט מאיש ששמו כשמו ושם עירו כשם עירו. ולכך נראה לתרץ דקושית התוס' כך הוא דעל כרחך לא איירי מתניתין בהוחזקו דאי איירי בהוחזקו הי' צריך שע"מ ידעו שעשאו הבעל שליח ובמתניתין לא תני רק שיאמר בפ"נ ואם צריכין שידעו ע"מ אם עשאו הבעל שליח זה לא הוזכר במתניתין דלהחשש זה דשמא יב"ש אחר מסר לו דהוא חשש דאוריי' ודאי אין השליח נאמן

דף ג תוס' ד"ה האי קולא הוא בריש האשה רבה וכו'. ויש ליישב קושייתם דהא ודאי דלא חיישינן לשקר כלל שם ביבמות משום דדייקא או משום מילתא דעבידא לאגלוי וכן כאן לא חיישינן לשקר כלל משום דסתם ספרי דדיינא גמירי רק דהחשש כאן הוא לשמא יבוא הבעל ויוציא לע"ז אף דודאי שקר הוא מ"מ חיישי' ללע"ז כמ"ש התוס' בד"ה חד אתי בעל עי"ש. אבל ליחוש לשמא באמת הוא שקר גמור לא חיישינן כלל וא"כ לא קשה כלל מיבמות דכיון דאמת הוא שמת בודאי לא אתי ומערער

תוס' ד"ה כיון דאלו אמרו ידענו וקושי' דאשה ובע"ד וכו'. ולפענ"ד נראה בפשיטות לרבא דס"ל דידענו דהיינו קיום מהני שלא יהי' צריך לומר בפנ"כ דלרבא גט מקויים א"צ הרי יראו העולם בחוש שבפנ"ח הוא במקום קיום דהרי כשיש קיום אינו אומר השליח ול"ש כלל היכירא דאשה ובע"ד דאדרבה אתי לאיחלופי ואפי' באשה ובע"ד בשאר שטרות דהא ע"כ יראו שאמירת בפנ"ח הוא במקום קיום דהרי כשיש קיום אינו אומר ולכך צריך לומר בפנ"כ משום איחלופי דאז כיון שיראו שאומר השליח עוד עדות דהיינו בפנ"כ מה שאינו שייך לקיום לא יתלו לומר שקיום השטרות הוא וכשר בע"א דהא יראו שמאמינין לו גם על שאר עדות דהיינו בפנ"כ וע"כ יאמרו דהשליח נאמן יותר ולא אתי לאיחלופי

תוס' ד"ה מאן האי תנא וכו' וי"ל דרבה אף לפי המסקנא וכו'. ולכאורה קשה לפירוש הרמב"ן בפ' שני דלפי המסקנא דרבה א"ל דרבא ס"ל ג"כ שצריך בפנ"כ משום איחלופי א"כ קשה דלוקי כר"מ ובעי בפנ"ח משום לשמה ובפנ"כ משום איחלופי. לכן נראה דגם הרמב"ן ס"ל כפי' התוס' דף ד' בד"ה רבה א"ל דרבא דמתחלה לא הי' מתקנין בפנ"כ משום איחלופי ולפ"ז לא הי' יכול לאוקמי כר"מ דא"כ קשה אתחילת התקנה דלמה תקנו בפנ"כ

ע"ב תוס' ד"ה דתנן ותימא לר"י דהא ר"מ אמר לקמן המביא גט ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם יוציא וכו'. ולפענ"ד נראה לתרץ קושית התוספת דהנה בדף ב' ע"ב בתוספת דברי המתחיל ורבנן הוא דאצריך חלקו התוס' עם רש"י בפיר' דחשש דשלא לשמה דרש"י כתב דשמא לקחו ממי ששמו כשמו והתוס' כתבו החשש דהסופר כתבו להתלמד וא"כ לר"מ דס"ל דרק החתימה בעי לשמה והחשש דאין בקיאין הוא רק בלשמה דלא דרשי לה לשמה דבשאר הל' גיטין בקיאין כמ"ש התוס' ד"ה לפי שאין בקיאין עי"ש ובר"פ כל הגט מבואר דמשכחת שלא לשמה בד' גוונא עי"ש במשנה וא"כ בחתימה ליכא למיחש לחד מהנך גוונא דאין לחוש לשמא העדי' לא חתמו רק להתלמד ולא לשום עדות דהיינו חששא שכתבו התוס' דהא זה אף בשאר שטרות פסול דאין כאן עדות כיון שלא חתמו בציוי הבע"ד וכיון שנפסל אף בלא הטעם דלשמה בזה אין לחוש דבקיאין הן בזה דרק בדרשא דשלא לשמה אין בקיאין כמ"ש התוס' ד"ה לפי שאין בקיאין וכ"כ בדף ד' ע"א בד"ה מודה ר"א במזוייף מתוכו וכו' וז"ל דאי שרינן בחתמו שלא לשמה וכו' דא"כ מטעם זה גם בשאר שטרות היה לנו להצריך חתימה לשמה עכ"ל והיינו דאין לחוש לשמא אין בקיאין במה שפסול גם בשאר שטרות וכן אין לחוש לשמא חתמו העדים לשם יב"ש זה ולקחו יב"ש אחר וגירש בו דהיינו חששא דרש"י דזה אינו חשש כלל דהא מבואר בר"פ כל הגט ד' כ"ד ע"ב בהא דמקשה הש"ס שני הוא דלא מצי מגרש וכו' דשם הבעל כשם הלוה ושם האשה כשם המלוה עי"ש ובשאר שטרות ג"כ פסול כה"ג כשחתמו עדים על ראיית או הודאת הלוה של יב"ש זה ודאי פסול השטר כשילוה בשטר זה יב"ש אחר שלא צוה להן לחתום כיון דהעדי' לא העידו על זה ואין כאן עדות כלל דכל עדות שלא נכתב בציווי הבע"ד לאו עדות הוא וכיון דבשאר שטרות דלא בעי לשמה הוא פסול ודאי דבגט ג"כ פסול ואפי' מי שאינו בקי לשמה בקי בזה ולא שייך גבי' חשש דאין בקיאין וע"כ צ"ל דהחשש הוא שמא יש לו ב' נשים ששמותיהן שוות וכתב לגרש את הגדולה וגירש בו את הקטנה א"נ שיכתב לאיזה